אני כל יום יושבת ומביטה דרך חלון חדרי. מסתכלת בירוק ולא
נהנית ממנו, אך מעשנת עוד ירוק משלי. וחושבת עליך. שונאת לחשוב
עליך. זה תמיד עושה חשק לעוד ירוק ועוד ירוק, ועוד בקבוק בירה,
ובסוף, עוד ישיבה בפאב השכונתי שאני כבר מריחה מאלכוהול. אתה
חסר. חסר עד כדי צריחה רמה. אני זוכרת איך נתתי אחת כזו, בים,
עם חברה, כדי לשכוח אותך. ולא שכחתי. אתה עדיין יושב לי בלב.
הורס כל קשר נוכחי. גורם לי לשאול שאלות מטופשות על עצמי.
לתהות לאן נעלמה האישיות שלי. בגללך. היא לא נעלמה, חתיכת
מניאק שכמוך! היא כאן, באותו מקום. רק יותר חזקה. כי אתה לא
חלק ממנה. אך אתה חלק ממני. מהגוף שלי. מהרגש שלי. לא עובר יום
שבו אני לא מפוצצת את עצמי ממחשבות. לא רוצה שתלך. לא רוצה
שתהיה עם מישהי אחרת. רוצה שתהיה שלי! שלי!
נכון. אני ילדותית. אפילו מעצבנת. אך שנינו עסוקים בלעלות אחד
לשני על העצבים ובהדלקות של סיגריות. כי זה משחרר אותנו. אתה
משחרר אותי. ואני צריכה לשחרר את עצמי ממך.
ללכת. זה יהיה פיתרון טוב. להפסיק לצרוח אותך.