הפעם הראשונה שהתראינו הייתה בבית החולים. יותר נכון, ממש ליד.
אני הייתי בדרכי הביתה אחרי אחד הטיפולים והיא הייתה בדרכה
לבקר את אמא שלה. היא הייתה נסערת, חצתה את הכביש כל כך מהר
שלא שמה לב למכונית שעברה. המכונית נעצרה בשניה האחרונה,
משאירה אותה על הכביש המומה, לא מצליחה לזוז.
הוא היה שם כשהחיים נתנו לי הזדמנות נוספת.
ככה הכרנו ומאז היינו ביחד כמעט כל יום. היינו מבלים כמו שרק
חולה סופני ומי שראתה את המוות לנגד עיניה יכלו. מצאנו את
החיים בכל דבר קיים, מסתכלים על דברים כאילו זו הפעם הראשונה
שאנחנו רואים אותם, אולי האחרונה. תמיד ידעתי שאני אמנם
ניצלתי, אבל עליו הסכנה מרחפת בכל יום. פחדתי להישאר לבד.
כשאמרתי לה שאני צריך לטוס לחו"ל כדי לעבור השתלה היא רצתה
לבוא איתי. תמיד היה לה את הפחד שתישאר לבד. הסברתי לה שהיא לא
יכולה לבוא והיא כעסה, צעקה, בכתה. חשבה שאני חושב רק על עצמי
כשבעצם חשבתי עליה, רק עליה.
"אל תפחדי, אני אחזור, אני מבטיח. לא אשאיר אותך לבד", הוא
אמר. ואני לא הפסקתי לבכות.
"אני אוהבת אותך".
הוא נישק אותי, כמו שרק הוא יודע לנשק, כאילו זו הפעם האחרונה
שאנחנו מתנשקים, כמו שהתנשקנו תמיד.
"אני אוהבת אותך". כל כך הרבה זמן חיכיתי להגיד לו את זה.
"אני אוהב אותך".
כל כך הרבה זמן רציתי להגיד לה את זה, אבל פחדתי. לא רציתי
לגרום לה להרגיש שהיא 'חייבת' להגיד לי את זה אם היא לא מרגישה
ככה עדיין. לא רציתי לקשור אותה אלי יותר מדי, יותר ממה שצריך
להיקשר לחולה סופני.
"אני אוהב אותך." ובאותו רגע הרגשתי חי, הרגשתי את כל האהבה
שלי אליה, הרגשתי אופטימי. ההשתלה תצליח, אני אחזור ואנחנו
נמשיך לחיות מאושרים ביחד, למשך עוד כמה שנים לפחות.
"אני אוהב אותך." ונפרדנו בנשיקה.
הוא מחכה לי. אני רואה אותו מעבר לכביש. כל כך התגעגעתי אליו,
כל כך חיכיתי לראות אותו. עוד כמה מטרים ואנחנו ביחד. כמה
חיכיתי שניפגש שוב, שאדע בבירור שאנחנו ממשיכים לחיות ביחד,
שהוא ממשיך לחיות איתי, למשך עוד כמה שנים לפחות.
הפעם האחרונה שהתראינו הייתה בבית החולים. יותר נכון, ממש
ליד.
חזרתי מההשתלה והיא לא יכלה לחכות עד שאגיע הביתה והגיעה ישר
לשם.
הוא היה נסער. נסע מהר כל כך שלא שם לב לילדה המאושרת שחוצה את
הכביש. הוא פגע בה כל כך חזק. היא נהרגה במקום.
אחרי שבוע התוצאות אומרות: ההשתלה הצליחה.
נשארתי לחיות. לבד. | 