מיד כשאנחנו מגיעים אני חולץ את הנעליים. מסיר את הגרביים.
עומד יחף על השביל, בקור המקפיא של פולין. המגע הזה, בין כף
הרגל היהודית, הישראלית שלי, לבין אדמת החצץ הקפואה, הנוכריה
הזו, מעביר בי צמרמורת לאורך הגב.
המדריכה מקריאה משהו מתוך פתקיות לבנות כאלה. מי מסביר מתוך
פתקים במקום כזה?
אני מסתכל מסביב, והאוזניים שלי כאילו מלאות מים. אני לא מקשיב
לה.
הרבה ירוק יש פה. עשבים ירוקים שמגיעים עד הברכיים. פה ושם
מציץ פרח לבן קטן. צומחים פה פרחים, אני מהרהר לעצמי. דווקא די
מצחיק לחשוב שצומחים פה פרחים. בטח איזה קצין אס.אס ראה פרח
כזה, הנה כזה בדיוק, עם חמישה עלי כותרת לבנים וחלקים ואבקנים
צהבהבים. איזה פרח נחמד -הוא חשב לעצמו- הבת שלי בטח תאהב
אותו... והוא קוטף את הפרח ושם בכיס הקטן של החולצה. אותה
חולצה שעליה כתם דם שכמעט לא רואים-דמה של הילדה שבראשה הוא
ירה בצהריים.
המורה גוערת בי-נעל את הנעליים שלך מיד, אני אחראית עליך ורק
זה חסר לי, שתחטוף דלקת ריאות פתאום. אני לא מתייחס-קר לי,
וטוב לי עם זה. תחושת חוסר האונים הזאת עושה לי טוב, כאילו אני
מעניש את עצמי על זה שלא הייתי כאן, כשהם התהלכו יחפים.
אנחנו מתקדמים. צריף מעץ מרקיב פה, מגורי קצינים שם. ופתאום
אנחנו נעצרים.
המקלחות.
אנחנו נכנסים, דורכים אחד על השני, תקתוקי מצלמות מכל כיוון.
המדריכה עומדת, ממשיכה לקרוא מתוך הפתקיות הארורות שלה.
אני מתבונן סביב. כתמים כחולים בכל פינה. מסתכל מקרוב-סימנים
ארוכים של שריטות ציפורניים על הקירות. הכתמים הכחולים-אני
שומע מישהו אומר- זה מהגז.
עוד פעם צמרמורת, והפעם היא מדגדגת לי את העקבים היחפים.
מהגז.
גז. חונק אותך, ממלא את הריאות, צוחק בתוכך. מזה אתה כבר לא
תצא, הוא מלעג. ואתה טובע...
אני מנער את הראש, מחזיר את עצמי לשנת 2001. הנשימה שלי כבדה,
ואני מבקש לצאת. אני יוצא, נושם עמוק, חוזר לעצמי.
הקבוצה יוצאת מהמבנה, ואנחנו ממשיכים בסיור.
אני מסתכל בשעון; כבר שלוש בצהריים.
לא אכלת מהבוקר -הבטן שלי נוזפת בי. המחשבות נודדות אל הבמבה
פרפר נחמד וחטיף הדובונים ששוכבים לי בתיק.
מי יכול לאכול כאן?! אני גוער בעצמי ובבטן שלי.
ממשיכים ללכת. אנחנו יוצאים מהמחנה, עוצרים ליד אנדרטה מרשימה,
מתיישבים. המדריכה מסבירה, אפה תחוב בפתקיה.
קבוצה של נערים פולנים עוברת לידנו. הם מביטים בנו, ואנחנו
בהם, ואני מרגיש איך השנאה שלהם מרחפת ב-20 המטרים המפרידים
בינינו.
"יודן" יורקת אחת מהם, והם ממשיכים לכיוון הנגדי, בראש מורם.
אני עוקב אחריהם במבטי. הם מתיישבים קרוב לאנדרטה, שולפים
סיגריות, מתלוצצים ביניהם.
אני זועם. אני רוצה לקום, לעמוד זקוף, להניף את דגל ישראל מול
העיניים המרושעות שלהם, אבל אני לא יכול.
ההוראות הבטחוניות, אני נזכר, מזהירות שלא להבליט את יהדותינו
מחוץ למחנות...
ואז אני מבין, והפעם הצמרמורת מרעידה את עצביי,
ששום דבר לא השתנה.