ביום בו מתה המילה מתו גם כל המילים.
אות אחרי אות אחרי.
ושום קול לא נשמע.
ודממה ירדה לכל עבר.
ושתיקה קשה.
נוקבת.
לא יפה.
לא נעימה.
ביום בו מתו המילים מתה גם היצירה.
ההידור.
היופי.
הסיפוק.
וגשם חזק אז התחיל לרדת.
גשם זלעפות שדפק.
וכולם הבינו שזה העולם שמזיל דמעותיו.
מזיל דמעות על חורבן.
על סוף.
ובהלוויה לא נאמר קדיש. לא נשאו הספדים.
והגשם ירד וירד וירד.
וכל מי שראה במילה חיים, שמחה, אורגזמה.
עמד שם והביט.
בתלולית העפר הקטנה שכוסתה ועכשיו היא רטובה. כ"כ רטובה.
וכל מי שעמד שם ידע שזה הסוף.
כי בלי מילה כתובה
מה שווה המנגינה? מה שווה החיבוק?
מה שווה הצחוק והדמעה?
מה שווים הכוכבים, מה שווה השמש?
מה שווה הזריחה, מה שווה הנהר הזורם?
והגשם לא פסק.
ואני הלכתי הצידה לדעוך בין ים לזמן.
ביום בו מתה המילה,
מתה האהבה.