בשתיים, שתיים וחמישה, משה ציל פותח רדיו ושומע "רגעי קסם".
הקול של מרילין מונרו מגרד אותו לאט, כמו שיעול, עד למכנסיים.
משה ציל מארגן את התחתונים. לא צריך. הידיים של מרילין מונרו
ארוכות, מאמריקה, מסדרות לו כל צד מחדש, וגם מה שבאמצע. משה
ציל מחייך, מאותת ונכנס לרחוב הרצל. השדיים של מרילין מונרו
יציבים כמו כל-בו שלום. גבוהים כמו הבורסה. בלונדינים כמו גברת
פאני, שיוצאת מהבית בשלוש, שלוש וחמישה, לתפוס מונית. אין
מונית. הראש של משה ציל מונח על ההגה כמו אבטיח מופתע. אליהו
חבריקו יושב מאחוריו ומביט החוצה. העננים מעופשים והפרצוף שלו
עצבני. באחת, אחת וחמישה, הוא נכנס לביליארד, מתופף על המקל,
טועם מהגיר ושותה קולה עם לימון. ברבע לשתיים הוא לוקח מונית.
ברדיו יש מרילין מונרו. חבריקו שונא את מרילין מונרו. הוא שונא
את הקול שלה, את הסוודר שלה, את החזה התפוח, את החצאית, את
השפתון. חבריקו אוהב את ג'יין ראסל. מאז שמרילין מונרו ברחה עם
המתאגרף הרומני מרמת עמידר, הוא קרוע על ג'יין ראסל. ציל לא
סוגר את הרדיו, חבריקו פותח לו את הראש, גברת פאני לא תופסת
מונית.