ללכת בלי ולהרגיש עם. כמו לשקר לעצמך ולומר שאתה מתאים.
ממלא שאלונים כראוי, שרק יחשבו כולם: "הוא, ממש לא בזוי".

אבל באמת, כשאני לא מתכסה - כנראה שזה מה יש, האמת: אני
מרוצה.

אולי נרד מדרגה, נרביץ קללה, כזאת מהשכונה, קלוקלת ונגועה. עם
טעות כתיב, וניקוד אומלל, או אולי סתם נדחוף - "זונה".

או לחילופין נתנשא: נחייך חיוך יהיר, נהפוך מושג במשט ידיים -
לנהיר.
נלך בלי אבל נרגיש כל כך מכוסים, ככה זה כשאנחנו רבים. יודעים
להיות הלוחם המצפוני, עם הסטודנט המשכיל - יודעים להיות אציל.

אח. כאן זה כאוב, הגענו לנקודה העמוקה בגוף. עוד לא מיפו אותה
(רק יודעים שמלאה במיאלין), כמו קטטה (אצל ירושלמים אלו הם
הדימויים):
אציל לא יכול להיות רבים, אציל הוא אחד ויחיד, אציל גם בדיד.
לא ניתן לקיים רצף ארוך, גם לא ניתן להחליט ולחתוך. אציל הוא
דמות לא מגובשת אבל מאוד ברורה מבחוץ, אציל הוא האדם ההפוך
ממני, אציל אף פעם לא לחוץ. ומרוב הצגות שחלחלו לתודעה, כבר לא
יודע מה אני ומה התופעה. מה מופע האימים והיכן אני מתחיל, אני
רוצה חברים, והם מבחינתם גם כמהים. אבל מה אם הכל לכאורה, ומה
אם הכל שקר גדול ומה עם המנורה, זו שצובעת את הכל: מאירה עלי,
לא משאירה מקום לצל ואני מרגיש כמו בחקירה, ומנסה ושוב - צולל.


מנסה לעלות במילים, אם אפשר בצלילים, מתחרזים: התחושה הזאת של
עלים לא קיימים. כמו אדם המביט בחוותו, רואה ערווה, ועולה
חמתו. אך אם הערווה מכוסה?,  חמתו עדיין עולה?, או שאולי הוא
בולם אותה. אז מה אמיתי?, המבט הארסי. או אולי המעשי. אולי
היום יום זה מה שקובע. אולי אני משתגע... אולי בורח מהמקום בו
אני צריך להיות. אולי לחזור ולנסות.

אולי תתאפס ותקשיב לרחמים - ואולי, אולי אתה בכל זאת מתאים.
וגם אם לא - הצרה אינה גדולה. בסך הכל בחייך (טפו, טפו, טפו)
הכל כשורה.

אז גם אם מתכסה לפעמים באמת שאינה שלי. זה לא ממש נורא - מתחת
- זה אני. כל כך פגיע, די עצוב - עד כמה משפיע?, אבל בעצם - זה
חשוב?. יש את הקבוצה הקטנה - והמרשימה. של חברי, ידידיי: גם אם
לא נדבר, הם יבינו אותי, אם ארצה נתגבר ונקווה שיקחוני, אם
אזדקק גם אהיה לאחר.

מספיק ודי. מספיק אולי. מטר רחמים עצמיים שלא מובילים לדבר
                             מטר רחמים שאין בהם טעם - אין
תפל או עיקר
אז הנה חוזר אלי עצמי - הנה הילד הבטוח, ילדי. זה אני גם
ממרומי שנות העשרים, כך אהיה גם בעוד מספר עשורים.
קצת פגיע ומאוד רגיש, מעט מגזים אך לא אדיש. ולכן אולי כל
המהומה, ולכן אולי עכשיו אכבה וארגע. כי אני שלם ועדיין מתגבש,
לכן אין סיבה להיותי חושש. אתם שם - אני יודע, לא חשוב כמה
אשתגע. שניים שלושה או אולי אפילו אחת, למען האמת - אין כזה
דבר - מעט. כי את עולם ומלואו וזה מרגיע יותר מהכל, ואולי אט
אט, אלמד ואדע לא לזלול. כי כשטורפים הכל גם כואבת הבטן, קשה
להבחין בין בשר לעצם. אז אולי הגיע הזמן קצת לסגור "עיניים
גדולות", אולי הגיע הזמן לכתוב עובדות.