"ומה תעשה בצבא?" הוא שאל בכעס.
לא יודע. מלמלתי בשקט. לא יודע.

בהתחלה הטיול היה נשמע כמו רעיון ממש טוב. יוצאים חמישה חברים
ליומיים בגליל. לנחל חצבני, נדמה לי קוראים לו, ולעוד אחד
שזורם שם. אבל מסתבר שאני לא בנוי לזה. גם לא לצבא.

בערב שלפני לקחתי את התיק הצבאי המתפורר של אבא, שרשום עליו
בירוק צהוב מתקלף: "חגור". זרקתי חולצה, מכנסיים וכאלה. אלא
שאז התלבטתי אם לקחת גם משהו ארוך. "תיקח", אמא צעקה. לקחתי.
אולי גם סבון? הרהרתי. שמפו נדחף בזריזות אל התיק. כשלא הצלחתי
לסגור את הרוכסן של התיק, בא אליי אבא וצקצק בקול מאוכזב: "ומה
תעשה בצבא?" הוא הודיע חגיגית, שלא צריך ארוך, ואם קר אז
מתרגלים לקור. שמפו זה לבנות ולא בשבילך. ותמיד תמיד, לקחת
פנס, כי זה אלף-בית באריזות למסעות. "ככה זה בצבא", הוא פסק.
הנהנתי בלי קול.

למחרת באנו לתפוס טרמפים לגליל. כהרגלי בקודש, שוב נדפקתי
לעמוד עם האצבע מושטת לנהגים האדישים. אחרי שעה ארוכה, התייאשו
ממני כולם ואמרו שאם עד הצבא אני לא אלמד לתפוס טרמפים אז אבוד
עליי. בסוף תפסנו והגענו למסלול רק אחרי צהרים. אמרתי שיהיה
מסוכן ללכת בחושך, והם שאלו בזלזול: "על מסע כומתה כל הלילה,
שמעת?" כשהחשיך ונגמרו המים, התחלתי להרגיש לא טוב. למעשה,
כולם הרגישו לא טוב במיוחד, אבל החליטו שממשיכים אל עבר המטרה
- סוף המסלול, כי ככה זה גם בצבא.

בלילה לא הצלחתי להירדם. האדמה הייתה קשה והיתושים לא חמלו.
כשהתקרב אחד מחבריי וראה שאני לא נרדם, הוא דאג להרגיע: "אל
תדאג. בצבא תירדם תוך שניה. בעמידה".

כשחזרנו למחרת הביתה, כולי מלוכלך ובוצי, שמח לקראתי אבא ואמר
שככה נראים לוחמים אמיתיים. "לוחמים?" שאלתי. "בצבא", הוא צהל.
מיהרתי להתקלח, אבל אבא אמר שצריך ללמוד להתרגל ללכלוך על
העור, כי אחרת "מה תעשה בצבא?"

אחרי שקיבלתי את הזימון לצו הראשון, ברחתי מהבית. רצתי כמו
מטורף למקום שלא ימצאו אותי בו. אבל בסוף, כמו כולם, נכנסתי אל
הבקו"ם, לבדיקות, למבחנים ואל הראיון האישי, שבחדר הקטן. שם
החייל פתח ושאל: "ומה תעשה בצבא?"
לא יודע, מלמלתי בשקט. לא יודע.


(נכתב באימה לפני הגיוס ונשלח בהקלה במהלך השירות).