באתי מסטול ויצאתי שיכור...
פאב, מלא אנשים, והיא כל הזמן מסתכלת רק עלי... כאילו אני
היחיד בכל המקום. אני יודע מה היא מרגישה, היא סיפרה לי אלף
פעם. אני מבין אותה, באמת שאני מבין, זה קרה גם לי, ועצוב לי
עליה.
אני מפחד מזה, אני מפחד מקשר, אני מפחד ממחויבות, אני מפחד
ממישהי שכל כך אכפת לה ממני. אני יודע שאם רק הייתי רוצה היא
הייתה נותנת לי הכל, את כל העולם, כל מה שאני יכול רק לחלום
עליו.
יש לה דמעות בעיניים, אבל מה אני יכול לעשות? היא רוצה ממני
משהו שאני לא אתן לה. היא כבר שיכורה, בודקת מה מצב חצי
הקרלסברג שלה מול החצי שלי, אני כבר השגתי אותה...
אני כמעט נרדם, ואני יודע שהיא עדיין מסתכלת, עדיין חושבת מה
היא עשתה לא נכון, או לא עשתה... אבל היא עשתה הכל, כל מה
שאפשר. היא מקסימה, ומצחיקה, וחמודה, אבל אני מפחד מהסוף של
משהו עוד לפני שהוא התחיל. היא שונאת אותי על זה, אבל גם תמיד
אוהבת אותי, הגבול הוא כל כך דק, שהיא כבר לא מבינה את עצמה,
היא משתגעת מזה.
אבל אני רק ידיד שלה, אני לא אהיה יותר מזה לעולם, כי הסוף לא
יהיה טוב, אני דפוק. מצד אחד היא אומרת שהיא מאושרת לראות אותי
כל פעם מחדש, שזה מוציא ממנה דברים טובים, שזה גורם לה לחייך
ימים שלמים, אבל אני רואה אותה עכשיו, ויודע שקשה לה, שהיא
מתאפקת לא לקפוץ עלי מרוב אהבה.
כשאנחנו נפרדים זה סוף העולם בשבילה, כל פעם מחדש, עד לפעם
הבאה שהיא שוב תהיה מאושרת מהנשיקה והחיבוק הידידותיים, ואז
תראה ותזכר בכל מה שהיא לא יכולה לקבל. אני לא שחצן, באמת שלא,
למרות שעם כל המחמאות שהיא נותנת לי, כבר היה צריך להיות לי
אגו בגובה השמיים.
היא יודעת שאני אוהב אותה, בתור ידידה, בתור מישהי שאני יכול
לפנות אליה בכל רגע, כי היא תמיד שם בשבילי. אבל היא יודעת שזה
לא יקרה, לא משנה מה תעשה.
היא באה שמחה, ויצאה עצובה, שוב...


27.5.05