ביום ראשון, הלך אברהם להתפלל בבית הכנסת, לאלוהים בתקווה
שיציל אותם מהמצב שאליו נכנסו, הוא יצא ב6:00 בערב, השעה הייתה
כבר 23:30, אך הוא לא חזר.
רחל החלה לדאוג, צביה ניגשה אל אמה ושאלה אותה היכן אבא ולמה
אינו חזר עדיין מבית הכנסת, רחל אמרה לה שהוא היה צריך לעבור
במקום כלשהו בדרך חזרה, וייתכן שיחזור מאוחר.
רחל חיכתה לו, עד שעה 4:00 לפנות בוקר ולסוף נרדמה על הספה.
בבוקר יום שני, כשרחל התעוררה, אברהם עדיין לא היה בבית, והיא
הבינה שכנראה לקחו אותו מבית הכנסת, לאחד מחנות הריכוז, והיא
החלה בבכי.
יוליוס וצביה התעוררו מהבכי של אמם וניגשו לשאול אותה מה קרה.
היא לא סיפרה להם כלום. היא אמרה להם שאביהם צריך היה לסוע
לטיול מהעבודה והוא יחזור בעוד כחודש, הילדים האמינו לסיפור
ולא שאלו שאלות....
ביום חמישי בבוקר קיבלה רחל מברק בדואר, שבו היה כתוב, שעליה
להגיע עם כל משפחתה, לתחנת הרכבת, היא הבינה שזה הסוף.
היא ארזה מזוודות, ואמרה לצביה וליוליוס, שיבואו איתה הם הלכו
ברגל, 7 רחובות, עד שהגיעו לתחנה, התחנה הייתה צפופה, ומלאה
באנשים, לאחר כחצי שעה, הגיעה רכבת, יצא ממנה חייל נאצי ואמר
בקול רם, "כל הנשים בגילאים 12-40 להיכנס לרכבת הזאת", צביה
הייתה רק בת 11.5 ורחל הייתה בת 38, אך הן ידעו שהן לא יכולות
להיפרד, "ומה עם יוליוס?" שאלה צביה, "מה נעשה איתו?, אנחנו לא
יכולות להשאיר אותו ככה, הוא ילד קטן!", פתאום עלה במוחה של
רחל רעיון "נכניס אותה למזוודה" היא אמרה, "הוא קטן, והוא יכול
להיכנס לתוכה, נשאיר לו פתח קטן לאוויר", הן מיהרו לעשות זאת.
הן עלו לרכבת שכבר הייתה מלאה באנשים, והיא החלה לסוע.
לאחר 3 שעות של נסיעה, עצרה הרכבת, הדלתות נפחו, למקום שנראה
כמו בית עבדים, נשים עמדו שם ועבדו בעבודות פרך, ללא שום
תנאים, הנשים היו רזות, חולות, ונראו על סף שבירה.
במהרה יצא החייל הנאצי מהרכבת, קרא לכולן לצאת וכיוון אותן
למספר חדרים, שבהם הן עומדות לשהות, 30 נשים בחדר.
היה כבר ערב, וכולן הלכו לישון, רק רחל וצביה נשארו ערות,
וחשבו מה לעשות עם יוליוס הקטן.
הן חשבו, וחשבו, כמעט כל הלילה הן נשארו ערות כדי לחשוב, אך לא
מצאו פתרון. הן החליטו שהן יחביאו אותו עד שהן ימצאו מה לעשות
איתו.