המגל שבידו הונח באיטיות רבה ורועדת על הרצפה. רגע לפניי כן
הוא ניקה את שיניו בחוד הלהב אולם ניראה שהוא מאס בזאת והניח
את המגל ליד רגליו. לאט ניתן היה להבחין בין שפתיו החברות
בחיוך כל אשר בישר על ההצהרה הנלוות:
"אברהם מת"
אברהם חי בסוף השכונה ליד המכולת. הוא היה אומנם חתייאר לא קטן
אבל היה בריא. היו לו עוד לפחות עשרים שנה.
"מת איך... מה קרה?"
חיוכו של חיים התגבר: "המשטרה ירתה בו אתמול".
"הוא הלך עם יצחק לעשות פיקניק על איזה הר ולקח איתו את
האקדח.
המשטרה עקבה אחריו, חשבה שהוא עושה ביצחק מעשים מגונים".
"אברהם - מעשים מגונים? לא יכול להיות. זה קדוש זה".
"קדוש הוא לא ממש, אבל מעשים מגונים הוא לא עשה. אישתו אמרה
למשטרה שהיא חושדת!
אתה יודע, בן זקונים, שנים שהיא היתה עקרה ואז כשכבר יצא משהו
הכל נראה סכנה".
"אבל למה אקדח?"
"אברהם תמיד הסתובב עם אקדח, הרגיש שזה עושה אותו גבר כנגד כל
הפיגועים. אם היה קצת חסר ביטחון היה היום שלם, אבל זה - חסר
אמונה,  רק הוא והוא, והכדור בראש. המשטרה ראתה אותו שולף את
האקדח ואז היא הקיפה אותו והוא, במקום לברר מה קורה התחיל
לירות. אתה מבין, עשרים איש סביבו והוא - קלינט איסטווד".
"ויצחק?"
"החננה בסדר. נתנו לו גלידה והוא הפסיק ליבב. אמא שלו לקחה את
זה קשה. מיד היא הבינה שבגלל שהיא התלוננה, חברת הביטוח בחיים
לא תיתן לה כסף. שעות היא יללה ומרטה שערה על כל דולר שהלך".

חיים סידר את הגלימה השחורה שלו. הגלימה עטפה אותו עד קצות
הרגלים, והראש היה מכוסה בכובע הגלימה, עד שבקושי ראו את פניו
השדופות - חוורות - מבעדו.
חיים היה תמיד נע מפה לשם, לא ממש הולך אלא נע. לפעמים היה
נדמה שהוא נמצא בכל מקום אבל בדרך כלל הוא היה מופיע עם בשורות
רעות.
תמיד יש לו סיפורים נוראיים כמו על שמשון שנפל עליו הבית בזמן
רעידת האדמה הגדולה - מלא אנשים הלכו אז, אבל הסיפור של שמשון
היה הדובדבן. שבוע הוא שכב שם בתוך ההריסות חי. שכב ושתה את
השתן של עצמו על מנת שיוחל להתקיים. שתה עד שמת מהרעלה. חבל,
אמרו שאם לא היה שותה היו מגיעים אליו בזמן אבל שמשון תמיד היה
נזיר כזה, מגולח בראש.
אני לא אשכח את היום שחיים סיפר לי ששאול התחרפן. בהתחלה חשבתי
שלשם שינוי אין מדובר במוות אבל לאחר זמן קצר התברר לי שטעיתי
ושההתחרפנות כללה התאבדות.
חיים סיפר ששאול הלך וטייל בעין גדי ופתאום תפסה אותו איזה
קריזה והוא קפץ מאיזה צוק. חצי יום הם חיפשו את כל החלקים שלו
ובסוף הם מצאו את המכתב. "גם כן דיסלקט בקושי הבנו חצי ממה
שכתוב אבל דיי ברור שזו היתה אהבה נכזבת".

חיים תמיד היה מספר את הסיפורים בחצי קריצה כמו הפעם שסיפר על
זה שאבשלום תלה את עצמו: "הם מצאו אותו מגולח. כנראה בגלל שכל
פעם השיער שלו הפריע לו במעשה ולכן לא היתה לו ברירה. אבשלום
התאבד כי הבת של יפתח שתתה אקונומיקה. אבא שלה תפש עליה קריזה
והיא אמרה "זהו" ושתתה. רק מה - מזל שאמה שלה מוהלת את
האקונומיקה בגלל שזה מקלף לה את העור בידים. אחרי שאיבת קיבה
קלה היא יצאה מזה בזול. כל החיים היא לא תוכל לאכול מוצרי חלב
ויהיה לה בחילה מריח של ליזול אבל עדיין יצאה בזול יחסית
לאבשלום", אמר לי חיים וקרץ.
סיפורים קטנים חיים לא אהב, רק סיפורים עם מוות. לא עניין אותו
שכבר שנים הבל מזיין את קין ויום אחד יהיה פיצוץ, ולא עניין
אותו שאדם התגרש מחווה בגלל דוד הנחש שדאג שאדם ירותק במילואים
בשביל לזיין את אישתו.
את הפיקנטריה חיים רק הוסיף כמתלווה למוות. הוא אמר שמוות סתם
איננו מעניין אותו: "מילא לחיות סתם, אבל למות סתם?!", הוא
אמר, "אם כבר אז כבר שיתנו לזה משמעות לפני שבמילא הכל יעלם".

ככה חיים כל פעם חיפש אותי עם הסיפורים הללו - על זה שרץ
להודיע לאמא שלו שאשתו בהריון ונדרס בדרך; על ילדים ששיחקו
כדורגל וקרעו לחבר שלהם את מפתח הלב; על הילדה ששיחקה עם חברות
"גומי" ונפלה חמש קומות, ועוד ועוד.
אבל היום זה היה כבר שונה. היום המוות עלה לי עד לכאן: כל
העולם משפריץ מוות ואני, מה איתי? אז צעקתי -"אתה, חיים, שמבין
כל כך במוות - תגיד לי מתי, מתי אני? מתי זה יגיע אליי?".
חיים הביט בי בתדהמה אך מבעד לעיניו השקופות ניתן היה להבחין
בחיוך מר: "שמואל, אתה לא רואה את הערפל הזה תמיד סביבך?
אתה לא מבין, אתה באוב".