אני מסתכלת בכתובת שנתנו לי, רח' הברוש 38. חשבתי שהוא גר
בגיהנום או משהו. אני עולה קומה אחת במעלית, פונה ימינה ושוב
ימינה ודופקת על הפלדלת, מוכנה לגרוע מכל. פותח לי את הדלת גבר
בן 40, שמן ומזיע, ואומר "כן?" אני נרתעת לרגע, טעות בכתובת?
אבל שואלת באומץ "כן, אני מחפשת את השטן?" הוא מחייך חיוך
שחושף שיניים צהובות מעישון ואומר "אני, תכנסי". אני נכנסת
לבית הקטן שנראה נורמלי לגמרי, הולכת אחרי השטן שנראה איש
נורמלי לגמרי, והכל כל כך הזוי ששכחתי שבעצם אני אמורה לפחד,
וההרגשה שלי נורמלית לגמרי למרות שלא כל יום אני מוכרת את
הנשמה שלי. "משהו לשתות?" הוא שואל. "לא, תודה. בוא נגמור עם
זה כבר". אנחנו מסכמים את הפרטים, מה אני מקבלת, מה הוא מקבל.
"בדרך כלל אנשים עושים את זה בשביל כסף", הוא אומר, ואני, בשמץ
גאווה, רואה שהצלחתי להפתיע אותו, את השטן. "דרך אגב", הוא
מעיר, "קראתי את כל הספרים שלך, אני מעריץ גדול." "תודה." "את
יודעת שאחרי שכבר לא תהיה לך נשמה את לא תוכלי לכתוב יותר
ממשפט אחד, נכון?" הוא שואל בשמץ של רחמים. לאן הגעתי, השטן
בכבודו ובעצמו מרחם עליי, כמה נמוך אפשר לרדת. "אני יודעת.
בגלל זה אני כותבת תוך כדי". הוא עושה פרצוף של
היא-לא-יודעת-מהחיים-שלה ואומר "אוקיי, שבי על הספה בנוח ותרפי
את הגוף, זה לא יכאב." רגע, אני אומרת, תן לי דקה. יוצאת
למרפסת ומעשנת את המרלבורו האחרונה שלי, כי כשאין לך נשמה אתה
כבר לא רוצה לעשן, אתה לא רוצה כלום. הוא מצטרף ואנחנו מעשנים
יחד בשתיקה. כל כך חם בחוץ. השמש של אמצע אוגוסט ממיסה כמעט את
כל מי שמעז לצאת החוצה אבל לי לא אכפת. אני נכנסת, מתיישבת על
הספה החומה ומרפה את הגוף. השטן מכניס את עצמו אליי ואני
מרגישה את הנשמה שלי נשאבת לאט לאט. זה כן כואב. שקרן. הוא
יוצא ואומר שלוקח לנשמה 30 שניות לצאת לגמרי. אני מרגישה אותה
מתפוגגת כמו ענן של חול במי ים.

קר לי. קר לי. קר לי.