"איזה צבע יש לכאב?"
שאלתי את עצמי...
תמיד רציתי תשובה, ואף פעם לא חיפשתי.
הלכתי ושאלתי את אמא, "אמא, מה הצבע של כאב?"
"שחור", אמא ענתה, ואני שהייתי מקשיב לכל מה שאמא אומרת,
הלכתי לדרכי.
אחרי זה חשבתי קצת ושוב הלכתי לאמא שלי, "אמא, מה הצבע של
כאב?"
אמא ענתה, "הרי אמרתי לך כבר שזהו שחור"
ואני עניתי לה, "אבל לדעתי את טועה משום שהצבע של הארנק שלי
הוא שחור, ובארנק שמים כסף,
ובמקום שבו יש כסף אין כעס אז זה לא שחור".
אמא לא ידעה מה לענות, ואחרי זה אמרה אז אולי זה הצבע האדום.
הייתי מאושר לא הייתה לי התנגדות. עד שחשבתי ושוב חזרתי לאמא
שלי, ושאלתי אותה "אמא, מה המצב של כאב?"
אמא שאלה אותי מדוע אני שואל בשלישית, הרי כבר קיבלתי תשובה
ואפילו שתיים
ומיד עניתי לה, "הצבע של פקק בקבוק המים שלי הוא אדום, ואם יש
מים אז זה אומר שיש חיים ואם יש חיים אז אין כעס!"
אמא חשבה לרגע ושוב אמרה "אז אולי זהו הצבע כחול".
הלכתי לדרכי מאושר אך שוב עלתה לי מחשבה בראש.
ושוב שאלתי את אמא,  "אמא, מה הצבע של כאב?"
אמא כבר הייתה מרוגזת אך גם מופתעת.
"מדוע החלטת לשאול זאת שוב?" שאלה.
ואני מיד עניתי לה, "משום שכחול זה הצבע של השמים, ואם אתה
מסתכל על השמים זה אומר שיש לך זמן להסתכל עליהם אז כבר הספקת
הכל ואתה מרוצה מעצמך!"
אמא חשבה קצת וראיתי את הייאוש בעיניים שלה, אבל היא רצתה
לרצות אותי ואמרה, "הצבע של הכעס הוא לבן".
שוב הייתי מאושר אך להפתעתי הלא רבה בכלל הייתה לי שוב מחשבה.
ושוב הלכתי לאמא ושאלתי אותה, "אמא, מה הצבע של הכאב?"
אמא הסתכלה עלי וכבר ראיתי שהיא מיואשת אך לא התכוונתי לוותר.
היא חשבה קצת עם עצמה, בערך כמו דקה או שתיים.
ומיד אמרה, "ירוק ללא ספק".
שוב הייתי מרוצה אך שוב הייתה לה מחשבה.
חזרתי לאמא ואמרתי לה, "אמא, ירוק זה אינו הצבע של הכאב ואת
יודעת למה?"
"למה" שאלה אמא. ומיד עניתי "משום שירוק זהו צבע של הדשא, ורק
איש חופשי יכול לרוץ על הדשא ולכן זה אינו הצבע של הכעס".
אמא השיבה, "טוב, אם אתה אומר", והסתובבה לעיסוקיה, אך מיד
עשתה חצי סיבוב ושאלה אותי, "מדוע הפעם לא באת עם השאלה הרגילה
שלך?
"מאום שהגעתי למסקנה שלכעס אין צבע אמרתי... זה הכל הרגשה".
ואמא חייכה אלי חיוך רחב, חיבקה אותי בשתי ידיה ואמרה, "חיכיתי
שתגיע לזה בעצמך ועכשיו עשתה אותי גאה".