חיים היה אולי הבנאדם היחיד מהסגל בכלא מעשיהו שהיה לו באמת
אכפת מהאסירים. לא מזמן הוא התחיל פרוייקט חדש, שיקומי, אגף
חדש שבו לאסירים יש תנאים טובים יותר, פסיכולוג, קבוצות תמיכה,
וכל מיני כאלה. הוא באמת האמין בזה. הוא האמין שכל בנאדם יכול
להשתקם עם טיפול מתאים ויחס טוב.
ביום שלישי הוא הלך לאגף החדש כמנהגו כדי לארגן את קבוצת
התמיכה היומית.
המשפחה של דרור מבקרת אותו פחות ופחות. פעם שעברה רק אבא שלו
ואחותו באו, אחרי חודש שאף אחד לא בא. הדבר היחיד שהחזיק את
השפיות שלו היה הביקורים של המשפחה שלו, כמה שהיו רחוקים
ומעטים, והוא שם לב כבר מזמן שהם באים פחות ופחות, עם פחות
ופחות אנשים.
ביום שלישי הודיעו לו שאחותו באה לבקר אותו. הוא הלך לחדר
הביקורים בהתרגשות. ברגע שהוא ראה אותה הוא ידע שמשהו השתנה.
הוא ברך לשלום את דרור שכמנהגו כל פעם הודה לו על "הפעם ההיא"
שחיים עזר לו אבל מיהר בדרכו לחדר הביקורים. הוא חשב בסיפוק
כמה דרור השתפר מאז שהועבר לאגף החדש. בזכותו אפילו המנהל של
הכלא התחיל להאמין בתכנית המשוגעת הזאת של חיים, לשקם את
האסירים, שהסכים לה רק בשביל יחסי ציבור.
"אבא ואמא לא יבואו יותר", היא אמרה, "הם לא מסוגלים להסתכל לך
בעיניים יותר, זהו. הם ניסו במשך תקופה להתגבר על כל העניין
אבל הם לא מסוגלים יותר. ניסיתי לשכנע אותם אבל..." קולה דעך
לאט לאט. פניו נשארו קפואים וחסרי מבע. "אני מצטערת", היא אמרה
כמעט בלחש. הוא קם בחדות. "יש לי קבוצת תמיכה עכשיו, אני צריך
ללכת", אמר. הוא הלך לחדרו, לקח את הסכין שהכין כשעוד היה באגף
הרגיל והחביא במכנסיים.
"מי רוצה להתחיל הפעם?" שאל חיים את האסירים הישובים במעגל.
"אני", אמר דרור.
הוא הרגיש זעם שמעולם לא הרגיש לפני. הרגיש איך הכעס מפעפע בו,
את השנאה רותחת בכל איבריו. גלים של ארס נשלחו לכל חלקי גופו.
"נמאס לי שאתה משחק אותה צדיק!!!" הוא צרח על חיים המופתע, "לא
באמת אכפת לך מאתנו!" לא היה לו מושג למה הוא אומר את זה אבל
הוא המשיך: "אתה עושה הכל כדי שיחשבו שאתה בנאדם טוב אבל אתה
סתם דופק אותנו!" הוא איבד שליטה.
את הדקירה הראשונה הוא הרגיש בבטן. את השניה והשלישית הרגיש
בחזה. בחוסר הגיון מוחלט השאלה היחידה שהיתה לו בראש היתה
"מאיפה לעזאזל הוא השיג סכין?!" אבל הוא ידע שזו לא באמת
בעיה.
הסוהרים התנפלו עליו אבל כבר היה מאוחר מדי. חיים שכב מת על
הרצפה, פצעיו עדיין מדממים. דרור הרגיש סיפוק מטורף מעורב בלחץ
אדיר על החזה. לחץ של... צער. כשעשה את זה לא היה אכפת לו
מכלום, הוא רק רצה להרוס הכל. את עצמו, את הבנאדם הראשון שיכל
לחשוב עליו - חיים. אבל עכשיו פתאום - הסיפוק-מעורב-בצער
הזה... מאיפה זה בא? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.