פרחי האבטיח שליד ביתנו החלו לקמול והפרי שתחתם קיבל את צורתו
העגלגלה ההתחלתית.
משחק בשדה האבטיחים היה אחת הפעילויות החביבות עלי. כמובן שאבא
לא אהב את המשחק וגירש אותי כל אימת שראה אותי באזור השדה,
מפני שחשש לגורל היבול.
ביום השישי הזה החלטתי להתגנב בשעה מוקדמת עם כף הפלסטיק שלי
ולבנות ארמון בעזרת מלאי הדלאים שלי.
הייתי נחוש לא להתפס, והתגנבתי לשדה כמו חייל ההולך מאחורי
זקיף על מנת לשתקו.
יצאתי מהבית הקטן שלנו, עברתי את הגינה הקרובה לו, והגעתי
לשביל התוחם את שדה האבטיחים.
נשכבתי על האדמה והתחלתי לזחול. תוך כדי הזחילה חדרו לאפי אדי
ריחה של האדמה הלחה. הריח היה כל כך טוב עד שהאטתי מעט את
התקדמותי על מנת שאוכל להתרכז בו, היה זה סיכון לא קטן בהתחשב
בעובדה שאבא היה יכול לצאת כל רגע מפתח הבית. כשהגעתי לשדה,
התקדמתי מטרים ספורים לתוכו כשאני שפוף קומה והתיישבתי על
האדמה אחרי שגבי החל לכאוב מההליכה השפופה.
החול בשדה היה תמיד לח וטוב למגע, לקחתי חופן של אדמה בידי
ופוררתי אותו מעל. הרגבים נפלו והותירו שובל של תלוליות זעירות
על האדמה.
נזהרתי שלא לפגוע בפרי מסביבי, והתחלתי בבניית הארמון שלו
ייחלתי כל השבוע.
אחרי מספר דקות שמעתי אוושת צעדים מאחורי.
הסתובבתי בבהלה וראיתי את אבי ואמי עוברים בשביל התוחם את שדה
האבטיחים שלנו. עיניו של אבא לא פספסו אותי, כמו תמיד. אבל
הפעם היה משהו שונה בהם. המבט שבעיניו היה ריק מתוכן כשהסתכל
עלי, ידעתי שהוא כועס, אבל היה זה אחרת מפעמים אחרות שבהם תפס
אותי.
ניסיתי לקום ולברוח, אבל הרגשתי שיתוק בכל שרירי גופי.
להפתעתי הרבה, מבטו של אבי הוסב ממני ושניהם המשיכו ללכת
והשיחה ביניהם קלחה.
"לפחות הוא נהנה, אנחנו לא נספיק ליהנות מפרי האבטיחים גם כך.
ואיני הולך להשקיע זמן בטיפולם. עדיף להשקיע את הזמן בהסדרת
ענייני המעבר של משפחתנו לאחותך. בכל מקרה, לא אתן לכופרים
האלה ליהנות מפרי עבודתנו, אשרוף הכל כשנלך."
אמא ענתה "אינני יכולה לעזוב את הבית הזה, נולדנו כאן יקירי.
זה כל כך קשה עבורי."
"נתחיל את חיינו מחדש במחנה ההוא שבונים. ההתחלה אמנם תהיה
קשה, אבל אנחנו נשרוד", אמר אבא.
"איך אתה יכול. איך אפשר לעלות בדעתנו לעזוב את המקום הזה.
בגלל חבורה של..."
"מה את רוצה שנעשה? שנחכה שיגיעו החיילים? הרי בכל מקרה נצטרך
להתפנות מביתנו... אם נחכה שיבואו לגרשנו וגם אם נשאר פה עד
הסוף המר. אני דואג למשפחה."
הם המשיכו בדרכם. אני לא יודע למה אבא מדבר הרבה בזמן האחרון
על זה שאנחנו צריכים לעזוב את הבית שלנו, הרי הוא שלנו, ואף
אחד לא רוצה לקנות אותו. ובכלל, הוא שייך למשפחתנו כבר המון
זמן. למה אנחנו צריכים לעזוב?

בניתי את הארמון במשך כל היום עד שהחלה לעלות החשכה ואמא קראה
לי להכנס פנימה.
תמיד הם אומרים שמסוכן להסתובב בחושך בחוץ. אף פעם לא הבנתי
למה, הרי העולם בחוץ לא משתנה, ההבדל היחיד הוא שפשוט אין אור,
ואם שמים לב טוב טוב לאן הולכים אי אפשר ליפול.
כשנכנסתי הביתה שאלתי את אבא למה אנחנו צריכים לעזוב את הבית.
אבא ענה "בן, בעולם יש תהליכים ואירועים שגדולים יותר מכולנו,
שאין ביכולתו של אדם ממוצע להשפיע עליהם. אנחנו בעיצומה של
מלחמה, בה הפסדנו, סליחה", הוא קטע את שטף דיבורו, "הנהגתנו
הפחדנית הפסידה, ועלינו להתפנות מביתנו למקום אחר. אולי יהיה
זה אף מקום טוב יותר, אבל לנו לא מרשים להשאר פה."
"אבל למה אבא? עשינו משהו רע?"
"לא בן. אנחנו היינו בסדר גמור, אבל יש אנשים שלא רוצים שנחיה
כאן, הם מאוד חזקים ואין ביכולתנו לעשות שום דבר נגדם."
"מי האנשים ההם? אני רוצה לדבר איתם." דמעות עמדו בעיני ולא
יכולתי לעצור את פרץ הדמעות.
יכולתי לראות שגם אבא עצוב, אבל את דמעותיו הצליח לעצור.
"בוא בן... אתה עייף. אשכיב אותך לישון", אבא אמר.
הוא לקח אותי בזרועותיו והשכיב אותי על המיטה הקטנה שלי. לא
לקח זמן רב ושקעתי בשינה עמוקה.
למחרת, ניסיתי לחשוב שאולי אירועי אתמול הם סיוט שהצליח לשרוד
את אפלת הלילה.
שאלתי את אבא. "אבא. אם אנחנו צריכים לעזוב את הבית, אוכל לקחת
איתי קצת אדמה משדה האבטיחים? "
"כן בני. תוכל לקחת כמה אדמה שתרצה ולשחק איתה במקום החדש
שאליו נעבור."
לצערי לא היה זה פרי דמיוני. אבי הבין את שאלתי והתקווה שכל
אירועי אתמול לא קרו, נגוזה.
"אוכל גם לקחת פרח של אבטיח?"  שאלתי.
"תוכל לקחת כמה שתרצה בני", אבא ענה לי.
ירדתי לשדה האבטיחים וניסיתי להמשיך את מלאכת בניית הארמון.
הארמון הנוכחי שלי התנשא כמעט לגובה שלי, והיה מורכב מהרבה
כיפות קטנות שנוצקו מדלי הפלסטיק שלי.
אבל היום לא התחשק לי להמשיך במלאכה. למעשה, לא התחשק לי בכלל
להסתכל על הארמון שלי. הוא הגעיל אותי. אנשים שיש להם בתים
גדולים ולא צריכים לעזוב אותם דחו אותי.
בעטתי בארמון והחרבתי אותו. דמיינתי שאני הורס את הארמונות של
האנשים החשובים והחזקים שמפנים אותנו מהבית.
אני לא רוצה לבנות ארמון חשבתי לעצמי. אני רוצה לבנות בית.
רגיל, צנוע, בדיוק כמו זה שנמצא לידי ובו נמצאים הורי, ובו חיו
בשעתם סבי וסבתי.
ידעתי שבית אמיתי בנוי מעצים ומאבנים ולא מחול כמו הארמונות
שבניתי בשדה.
התחלתי לאסוף את כל העצים והאבנים בשדה האבטיחים וניסיתי לבנות
בית כמו שלנו.
לבסוף, אחרי שראיתי שאצטרך המון אבנים ועצים, החלטתי לבנות בית
רק לי. אני מספיק קטן ולא אצטרך שטח רחב. גם לא אצטרך מטבח.
אוכל רק אבטיחים ועגבניות מהשדה. אם אבא ואמא רוצים ללכת,
שילכו. אני נשאר כאן.
התחלתי בבניית הבית החדש שלי. שמתי אבן על אבן וקרשים שיתמכו
באבנים מסביב, אבל בכל פעם שהבית צבר גובה, הוא התמוטט ונפל.
לא הבנתי איך בונים בתים גבוהים שכאלה, כמו מה שרואים בעיתון.
אני לא הצלחתי לבנות בית קטן בשבילי.
ישבתי על האדמה וחשבתי על פתרון, איך אוכל לגרום לאבנים להשאר
במקומן ולא לגרום למפולת בכל פעם שהן מתרוממות מעט מעל הקרקע.
ראיתי את אבא בזוית עיני, בוחן את עבודתי.
"מה אתה עושה בן?" הוא שאל.
"החלטתי לבנות בית. אני נשאר כאן וזה יהיה הבית שלי. אם אתם
רוצים, אתם יכולים ללכת. אני נשאר כאן!"
"בן, הבית החדש שלנו יהיה יפה יותר מהבית הנוכחי. ולא נצטרך
לסבול את רעשי היריות והפיצוצים. האמן לי. יהיה טוב יותר."
לא רציתי להראות לאבא שהבית שאני בונה מתמוטט בכל פעם שהוא
צובר גובה. לכן הפסקתי את העבודה לכמה דקות עד שגמר לדבר
והלך.
כשחזרתי הביתה לארוחת הערב שאל אותי אבא
"איך מתקדם הבית שלך בני?"
"לא טוב", אמרתי. החלטתי לשתף אותו בבעיה, כיוון שלא הצלחתי
לחשוב על פתרון.
"למה לא טוב?" הוא שאל.
"כי הוא כל הזמן מתמוטט. הוא לא רוצה להשאר שלם. כנראה שנשאר
בלי בית וזהו זה."
"בן, בניית בית היא עבודה קשה. אבנים ועצים בלבד אינם מספיקים.
יש עוד חומרים רבים שנמצאים בשימושם של אנשים הבונים בניינים.
אין זאת מלאכה לילד קטן. כשתהיה גדול, אולי יצא לך לבנות בית.
אולי אפילו יותר מאחד!"
עזבתי את השולחן ברוגז. לא רציתי להמשיך לשמוע מה איני יכול
לעשות. וגרוע מזה, על דברים שאעשה כשאגדל.

כשהשכיב אותי אבא לישון, ניסיתי לברר פרטים נוספים לגבי המעבר
שנכפה עלינו.
"אבא , מתי נצטרך ללכת?"
"אינני יודע בן. בחודש הקרוב. אל דאגה בני. השתדל לא לחשוב על
כך. יהיה בסדר", אמר ונשק לי.
השמיכה היתה עבה מדי לחודשי האביב המאוחרים, והצלחתי להרדם
לאחר דקות ארוכות.

לא ישנתי זמן רב. התעוררתי לקול רעש חזק של רדיו וצעקות.
"מה נעשה? הם יכולים לבוא בכל רגע!" צעקה אמי.
"הרגעי! אספי מהר את כל חפצייך. אני אלך להעיר את ג'מיל ונעמיס
הכל על העגלה. אלך לרתום את החמורים. נלך לאחותך בשכם. אל
דאגה."
יצאתי ממיטתי וניגשתי לסלון.
"אבא מה קרה? "
"בן, אנחנו צריכים לעזוב. ארוז כמה צעצועים ותהיה מוכן. אנחנו
הולכים לבית של דודתנו."
"אבל אבא! לא אמרת שזה יהיה עכשיו." אמרתי.
"בן! עשה כדברי", הוא שאג.
רצתי החוצה במהירות לשדה האבטיחים. לקחתי חופן קטן של אדמה
ושמתי בכיס מכנסי.
אבא כבר רתם את החמורים, ואמא יצאה החוצה עם כל חפצינו
החשובים.
"הציונים כבר בדרך! מהר!" היא מיררה בבכי.
קולות פיצוץ הרעידו את האזור. אבל לא היו אלה קולות ירי או
פגזים.
הסתכלתי לשמיים וראיתי זיקוקי דינור מקשטים את השמים.
איסמעיל החמור החל לנוע בכבדות, ואילו אני הרהרתי - מדוע יש
אנשים השמחים כשאנו מגורשים מביתנו?