היית איתם, ואני הייתי לבד, מנסה להתמודד עם כל השקרים
המכוערים שמכרת לי, בזמן שהייתי ילדה תמימה.
בתקופה הכי חשובה של החיים, בזמן שהכל נקי וטהור, ועדיין יש את
הילדות שמכריחה אותך להאמין באהבה, באת אליי עם כל האמת
המזויפת הזאת, וגרמת לי לחשוב שאין עוד אהבה בעולם.
אני יודעת שניסית לחפש מישהו שישמע את התיאוריות העלובות שלך
על החיים, אבל כשלכדת אותי, לא יכולתי לצאת. ואני מאמינה בזה,
כ"כ מאמינה שאין עוד אהבה, שאני לא קיימת.
אז אתה מחובר לסביבה, וכולם מריעים לך כשאתה נמצא במרכז ומנסה
להיות כמוהם, אבל אותי ניתקת, ואני לבד עכשיו.
הלוואי ויכולתי עכשיו לרוץ אליך, כמו תמיד, לטבוע בתשוקה שתמיד
היתה ביננו, ולהאמין בך, אולי גם בנו. אבל כשאני נוסעת ברכבת
המטורפת הזאת, הראש כבד מדי, ואני חייבת להניח את הראש על
השמשה ולנסות ללכוד משהו במבט שלי, ולחשוב שאני טיפשה, שהגיע
הזמן להכניס היגיון בחיים האינסופיים האלה.
אז ארזתי מזוודה, לא גדולה מדיי ולא קטנה. לקחתי הכל, ובעצם
כלום, כי אין לי כלום, חוץ מחפצים חסרי ערך שאולי מתיימרים
למלא את החלל שיצרת.
הזמנתי כרטיס בכיוון אחד, כמו ילדה גדולה, לבד לגמריי, לקחתי
את המזוודה והלכתי. שעות הלכתי..נראה כמו נצח כשחושבים עליך
בדרך. עליתי על הרכבת שוב, הפעם לבד, מנסה לא לחשוב אם אתה
מודע לזה שהלכתי, אם זה בכלל מפריע לך.
אני לא יודעת לאן אני נוסעת, לא יודעת אם אחזור, אבל המילים
הפוגעות שלך ננעצו בי כ"כ עמוק, עד שהכל כבד לי מדיי, ואני
חייבת להניח את הראש על השמשה, ולקוות ללכוד אותך במבט אחד, רץ
אחרי.