אני ישן.
לילה רגיל כזה.
צלליות מטיילות על הקיר הלבן.
והבת של המפקד שלי מתה.
הביפר מצפצף. הנייד מצלצל כמו משוגע.
ואני רק חושב על איך להצליח להירדם עם כל הרעש הזה.
והבת של המפקד שלי מתה.
אני קם ותוך שתי שניות או רק טיפה יותר עולה על מדי הב' שמחכים
מגוהצים ונקיים על הכיסא. נועל את הנעליים הצבאיות, מכניס את
הנייד והביפר למקומם על החגורה. פורק את האקדח ושם אותו לידם.
אני מחפש את המפתחות לרכב ולא מוצא אותם פתאום.
והבת של המפקד שלי מתה.
אחרי שתי שניות אני נזכר ששמתי את המפתחות במגירה העליונה. אני
מוצא אותם, ומרגיש הקלה.
מתחת למיטה אני מגשש לעבר ה"תבור",לוקח אותו בידי ויוצא מהדירה
לכיוון הרכב.
אני פותח בדהירה משוגעת לכיוון מקום האירוע. ארבע לפנות
בוקר,ואני חוכך בדעתי אם לשים צ'קלקות ולהפעיל את אופציית
הפח''ע שיש לי.
אני מחליט לא לקחת סיכון ושם את הצ'קלקות המשטרתיות על גב
הרכב.
אני מגיע לצומת בית ליד. המון אורות אדומים וכחולים מצטרפים
לאורות הקטנים שלי שנבלעים בחושך.
אני מחפש את המפקד שלי בעיניים, אך כל מה שאני רואה שם הם
אלופי משנה. אני מתקרב למקום התאונה ומצליח לזהות כמה קצינים
מהמטכ''ל, הם מזהים אותי ולוחצים לי את היד.
"איפה משה?" אני שואל.
"הוא צריך להגיע עם יוגב, אתה הגעת ראשון מהפיקוד, כל הכבוד".
"מה קרה פה?"
"הבת של האלוף נסעה פה עם חברות ואיזה מנייאק במשאית נסע באדום
ומחץ אותן".
"איפה מיטל?" אני שואל.
"היא באמבולס, בדרך ללניאדו".
"מה קרה לה?"
"אל תדאג, היא בסדר, חברה שלה ספגה את רוב הנזק".
אני בכלל לא הייתי מודע לכך שמיטל לא בחיים. הקצינים ידעו על
הקשר המיוחד שהיה לי עם בתו של האלוף והעדיפו להסתיר זאת
ממני.
אחרי דקה מגיע משה עם הנהג השני, ברכב א' שלו. הוא יוצא מהרכב
ומתקרב אליי.
"ניסיתי להגיע כמה שיותר מהר" אני אומר לו.
"הגעת אפילו לפניי..."
הוא הביט לי בתוך עיניי. כנראה כבר הודיעו לו והוא רק רצה
לראות איפה זה קרה.
הוא הסתכל לי לתוך העיניים ודמעה ירדה מעיניו, הוא חיבק אותי
בשעה שהנהג השני חיכה ברכב הא'.
והבת של המפקד שלי מתה.