כשהייתי בת שלוש, ולאחר שלוש ומשהו שנים של מלחמה ארוכה ונואשת
במחלת הסרטן, אמי נפטרה.
מדהים מה המוח האנושי מסוגל לזכור, אפילו בגיל צעיר כל כך.
כאילו ידעתי שאני חייבת לשמר זכרונות כי לא יהיו אחרים.

כשהייתי קטנה היה לי חלום שחזר על עצמו כמעט כל לילה.
אמי ואני עומדות משני צידיו של השביל המוביל לביתי, הולכות זו
לקראת זו, אולם עוד לפני שאני מספיקה להגיע לאמצע השביל, היא
מסתובבת ופונה אחורנית, אל האור.
אני מתחילה לרוץ אליה, אבל לפני שאני מספיקה להגיע, היא נכנסת
אל האור ונעלמת.

אבל לילה אחד זה לא היה חלום. לילה אחד זו היתה המציאות. היא
באמת היתה שם, והלכה לקראתי.
כמה צעדים לפני שנפגשנו, באמצע השביל, עצרתי. כמו לא מאמינה
שזה באמת קורה, שאני באמת הולכת לפגוש אותה סוף סוף, להכיר
אותה קצת, לגעת בה, לחבק אותה. היא קפאה, כמפחדת להתקדם עד
שאעשה אני את הצעד הראשון לכיוונה, ורק חייכה אליי.
"את יודעת מי אני?" שאלה.
"בטח," השבתי ורק לאחר כמה שניות נוספות הבנתי שהיא מחכה
שאומר. "אמא!" קראתי בקול. "את אמא שלי". היא חייכה חיוך כזה
של רווחה והרשתה לדמעה אחת לזלוג על לחיה.
"כן", לחשה, ופתחה אליי את זרועותיה. הצעדים הבודדים שעוד
נותרו בינינו נעלמו תוך רגע ומצאתי את עצמי חבוקה בין
זרועותיה, בפעם הראשונה בחיי מרגישה את חיבוקה של אמי.
התיישבנו לנו על הגדר שבצד החצר ושוחחנו כל הלילה. עיניי בערו
מעייפות אך מאנתי לתת להן להיעצם.

עם עלות השחר, עם הנץ הקרן הראשונה של האור, היא קמה ממקומה.
"אני צריכה ללכת," אמרה. היא הקימה אותי ממקום מושבי, חיבקה
אותי חזק ולחשה על אזני:
"את יודעת שאני אוהבת, נכון?"
יודעת, יודעת.
"את יודעת שתמיד אהיה כאן, נכון?"
לא.
"תמיד אהיה כאן, בדיוק במקום הזה, בדיוק בשעה הזאת, הקסומה, בה
נפגשנו," לחשה. "אבל עכשיו אני חייבת לחזור".
היא שחררה אותי מחיבוקה, נשקה על לחיי ופנתה ללכת.

"אל תלכי..." ביקשתי.
היא נעצרה, עומדת בגבה אלי.

"הישארי..." התחננתי. היא הסתובבה.
"את יודעת שאני לא יכולה." הושיטה יד לנגב דמעה שזלגה על לחיי.
עוד החלפת מבטים קצרה, והלכה.
"אמא..." לחשתי.