הגלות שלנו הייתה תרוץ לשיקול מעמיק יותר באמת רחבה יותר. אני
מדי פעם הייתי מבחין באותם עניים הנוצצות בהבנה פראית כי
בעודנו מתכרבלים אחד בשני, בשלישי. ואלו הפעמים שעלתה בראשי
שאולי אנחנו חלק ממרקם נפתל ומסובך יותר מכפי שנוכל להשיג
בהבנה שלנו. אני לא צריך מילים כדי להיות איתם, אני פשוט לא
חשבתי על כלום. פשוט הקשבתי לקול הרוח שנשא את שערה של טובה על
כרית אוויר. עניי הבריקו מדמעות וגם כשמצמצתי וניסיתי לחנוק
אותן לא הצלחתי למנוע מהן מלהצטבר בלשכת העין, ביוצרם ראות
מטושטשת ובסופו של דבר להתבייש כטיב כל מערכות היחסים בכלל. אי
השקט שבא עם התשוקה שכך התחלתי לחפש בשאננות מוסרית את הסיפוק
שלא מצאתי זמן רב בתחום הגופני. הרוח הרעידה אותי וכבר לאחר
אותם ההוויוצ הרגשתי שהעולם סביבי איבד פתאום את צבעיו. עצמתי
את עניי בניסיון להרגיע את רגשותי הגואים. לבסוף נשמתי נשימה
עמוקה והחלטתי ליזום פגישה מחוץ לגבולות הצבא, איכן שיתאפשר
לנו להיות טבעיים לחלוטין מן החשש שאיזו שמועה עלולה להתפרץ
באותו בסיס שאכלס כאלף איש.
אמיר דאג שזה יקרה ואני יצאתי אליה בדרכי אוסף את אמיר.. זו
הייתה תמונה רגילה של מקום כפרי במקצת, אבל הסתכלתי שוב ושמתי
לב למשהו. כולם נראו מאושרים כל כך. לא ידעתי אם הם מאושרי או
שהם רק נראו כך. בעודנו מסיימים את ארוחת הערב בביתה ועוברים
לספה, לסיגריה שאחרי מכל מקום הרגשתי בדידות מבין העשן שהסתלסל
לו לעיתו. הרגשתי שאיני מתאים לתמונה. אבל כשאני חושב על השנים
האחרונות לאיזו תמונה, לעזאזל, אני מתאים בכלל?! בפעם האחרונה
שזכרתי את עצמי מתאים לסצנה אנטימית כלשהי היה אותו אחר
הצהריים עם אייקה, כשהיינו ישנים תחת סמיכת פןך עירומים. אותו
לילה משהו מת אצלי ומאז נכנס אוויר קר ועוין, הפריד ביני לבין
העולם. ניסיתי לחשוב מה היה בשבילי קיומה של אותה נערה בשם
אייקה, אבל תשובה לא מצאתי. מה שידעתי היה שעם אותה פרידה ממנה
אבד לי לנצח חלק מסויים ממה שנקרא "ההתבגרות", את זה יכולתי
להרגיש בבירור, אבל מה משמעות הדבר היה מעבר להבנתי.
ישבתי באותה ספה באותה תנוחה ומראות מן העבר עלו בזכרוני בזה
אחר זה. איני יודע מדוע, אבל הישיבה בחדר ההוא העלתה מתוכי
אירועים ומראות שעד אז לא נזכרתי בהם מעולם. חלקם היו משמחים,
אחרים עצובים במקצת. כמה שמן זה נמשך?! נסחפתי במבול הבלתי
צפוי זהז של זיכרונות, זה היה כמו מעיין שפורץ מתוך סדק בסלע
שהוא אני, עד כדי כך שלא שמתי לב לאמיר וטובה מדברים על כוותנו
להעלות לחדרה. כך היה. דרך המדרגות, לקומה השניה. והזמן טס:
מוזיקה, שיחות קלות, סיגריות, איזה בקבוק יין ואני מוצא את
עצמי רועד מעוצם התבונה. יש לי פרספקטיבה! אני רואה כל בחירה,
כל פרשת דרכיםאבל ככל שאני משתלב אני מאבד אותה. אני מתחיל
להתרכז בעצמי: "איזו קלות דעת מתוקה יש בתפיסת הילדים, לו
יכולתי אני להירגע כך."
שרירי הגיעו באותו יום למצב של כאב מכני שנדמה כי יוסיף ויימשך
לעד, מאידך אמיר היה רפוי על המיטה, רגליו מוצלבות, סורק
בעיניו את תווי הפנים של טובה רגע קט טרם שפתיהם נפגשו לראשונה
בנכחותי, מענתזים בגופיהם. חייכתי! עד שסוף סוף היא הרימה את
מבטה מאותם עניים יפהפיות אל תוך שלי מנסה לתפוס בהם השתקפות
כלשהי של רגשות, בעודי שוכב על הרצפה סמוך למיטה, נשען
במרפקיי, מביט בהם, מאתר את עינו של אמיר אומרות: "בוא, בוא
אלנו עכשיו." אני מניח שהאפשרות להרפתקה היא שדחפה אותי קדימה.
אומנם כשלעצמי האם זה היה הדבר הנכון לעשות או לא, אינני יודע.
גם לאחר שחלף זמן מה עדיין אינני יודע, כנראה לעולם לא אדע.
התבוננתי בהם במבט של ספק, מושך את הזמן וקמתי, מתחיל לנוע
לעברם. השתרעתי מעל טובה, היא לא עשתה אף תנועה קלה של פיתוי
וברור שלא אמרה שום דבר. על פניה כבר לא היה עתה כל חיוך. היא
השתמשה בענייה, השתמשה ברטט העדין שהרעיד את גופה, השתמשה
במחווה שאמרה כי אין לה כל כוונה להתגונן. חשתי לחץ שונה,
שדיכא כל פעילות פנימית. ניסיתי כמה פעמים לבלוע את רוקי, מודע
לאימה, לתקווה ולפחד. תחושה של אסון התנגשה בתחושה של אושר
ודאי. חרף כל אני ובטובה חקרנו רגע אחד את גופו של השני,
באפילה, ללא מילים ונישקתי אותה באינטרוולים של הנאה, טועם את
נשמתה, מחליק את ידיי תחת חולצתה. החלפנו רגע מבטים של כמי שרק
היה שם יכול היה להבין וחדרתי שנית לתוך חלל פייה חופן בידיי
את שדייה הרכים, מתנתק כבלי ההיגיון תוך צלילות למעמקים של ים
של רגשות. העור הזה היה מאד מגרה, בעיקר שדייה, שהבריקו בבוהק
לח והרטיט עם כל תנועה שעשתה. שני צללים מענגים התקמרו תחת
שדייה.
היא שכחה את עצמה וגם אני שכחתי את עצמי. בהתחלה, לא יכולתי
להתיר את מבטי ממנה, ועניי ננעצו במקום הסודי ביותר בגופה של
אישה. ואז, משם, ומכל כולה, נבעה תחושה, הילה של עוצמה כבירה.
היה כאן מיתוס, משהו היול, ששינה את העולם כולו. בזכותה היה
עתה צבע בעולם, בזכותה ידעתי חסד.
באשר לאמיר, פעמים רבות חשבתי האם להעלות על כתב את החלקים שלו
באותו לילה אך אם לא הייתה זו החרטה שבי, הרי שהייתה זו הבושה
שבחיטוט ההוויות שאותם אני מבקש להסתיר.