הדשא ירוק, רך, רענן.
עליו זוג נח, דומם.
אגלי טל מצננים אותו, אותם.
ראש מתולתל על ירך רכה על דשא מטולל, כמו תמונה.
מעל כוכבים יוקדים, דקירות קטנות של אור לבן בשחור שמיים
אפלים.
ענן קלוש מערפל את המחטים החדות, חוצה באפרורית הדרו את מרחב
החלל. חיפושית קטנה חוצה כף רגל חשופה, לוטפת ברכות מגע צעדה
העדין את המכשול שבדרכה.

והדומם חולם כי העולם הומחז למענו.
צופה בשקט, מקשיב ולא מגיב,
  למגע הרוח מן המערב,
  לשיוטו של העב במרחב,
  לירוק כר הדשא תחת הגב,
  לחיפושית קטנה המטפסת על אחת מרגליו.

מסביב הזמן נע גחלילים מאירות האחת לשנייה.
רק הם אי (אחד) מנותק של דממה,
במרכזה של חלקת דשא, אשר אין ממנה ירוקה,
ומתי יקיצו מי ידע?

מומלץ לקרוא תוך כדי האזנה ל
High Hopes של פינק פלויד או "אגדת דשא" של מאיר אריאל