כשמוציאים אותי צבועה, זה הכי עושה לי רע.
כי היום, אחרי שיצאתי מהמתכונת, הרגשתי הקלה.
אבל תמיד באים הדברים האחרים, החיים האחרים.
לפעמים אני מקנאה בכל אלו, החרשנים, שאין להם חיים חוץ מבית
הספר.
הם עוברים את המבחנים ויש להם הקלה בכל השאר.
אני עוברת את המבחן, והולכת להתמודד עם כל השאר.
בנים, חברות, אהבות...
הכל מתערבל, מתערפל.
אני יושבת עם אנשים ומאבדת חלקים בזמן, נרדמת בזמן שמדברים
אתי.
הלילות שלי חסרי שינה.
כבר הרבה זמן לא ישנתי.
אני חיה על קפאין (דיאט קולה וקפה ארומה שתמיד נגישים).
העיגולים השחורים מתחת לעיניים שלי והשקיות גדלים מיום ליום.
קשה לי.
אני לא מוצאת מקום שבו אני מחייכת כל הזמן, ושטוב לי בו ממקום
של אמת.
היא ממשיכה להגיד לי כל הזמן כמה אני נהיית יפה בכל רגע, וכמה
שאני נראית הרבה יותר טוב מלפני שנה.
אבל מה עוזר לי להראות טוב, אם מבפנים אני נרקבת ברמת כאב כשל
גסיסה.
אני רוצה למות, אני רוצה לשקוע באדמה, אני לא רוצה לחזור.
"מה יעזור לך לברוח מהבעיות? תתמודדי איתן כמו גדולה, את מספיק
בוגרת וחזקה אנחנו כבר יודעים מזמן, את הרי התגברת על מחלת נפש
שרבים לא היו מתגברים עליה, אחוזי ההתגברות הם אחד לעשרים."
נמאס לי להתמודד, תמיד יהיו עוד ועוד בעיות.
כנראה שאני לא מספיק חזקה ובוגרת וגדולה. אני צריכה עזרה.
וזה שתגידו לי כמה אני סתומה וטיפשה ומטומטמת, וכמה אני
שרמוטה, וכמה אני זונה של תשומת לב, לא יעזור לי.
אני רוצה שתחזקו אותי. גם אם אני עושה דברים כמו מטומטמת.
אתם רק גורמים לי לעוד דמעות. לעוד לילות של חוסר שינה.

את היחידה שעוד מפרגנת לי, תמיד.
שבמקום להגיד "סתומה" את אומרת שאני טובה מדי בשביל זה.
שבמקום להגיד "שרמוטה" את אומרת שאת יכולה להבין אותי במצב
הזה.

אני שמחה שזה חזר. אני שמחה שחיכית לי 4 חודשים ולא התייאשת.
עכשיו אני מבינה כמה את אוהבת אותי, וכמה אני הייתי הרעה
בסיפור.
אני מצטערת על כל מה שעשיתי לך.
אני אוהבת אותך...

אני רק מזילה דמעה, ושוב מתנצלת.

אני אוהבת אותך.

9.6.05