ים.
היא בוכה ים.
יקראו לו אולי הים של נתי.
מפחיד מפחיד.
היא לא ידעה שהגוף שלה מכיל כל כך הרבה דמעות.
הלילה הזה הוא לא לילה טוב.
לא משנה מה כולם  אומרים...
עם כזה אגרוף  בבטן, היא לא ידעה אם תוכל להתמודד.
נמאס לה לספוג ולא להחזיר.
כמה אפשר?
והוא כל כך אדיש, לא מבין מה הבעיה.
והיא פשוט לא מצליחה לעצור את הדמעות הכואבות. הן לא נגמרות.
והא רק מסתכל, לא מבין. תמה.
וכל מה שהיא רוצה זה להחזיר לו.
היא מצליחה לברוח, ואחרי כל הזמן הזה הוא חוזר, והמטרה היחידה
שלו היא להכאיב לה. אולי הוא אפילו לא מודע לזה. אבל זו כנראה
המטרה שלו.
והיא רוצה רק לצרוח.
אבל הוא יושב שם ומסתכל עליה, אז היא לא יכולה.
בא לה לבכות, אבל היא כבר בוכה.
בוכה כל כך הרבה.
הים של נתי.
לא היה לה מושג שמישהו יכול לספק כל כך הרבה כאב...
היא לא ידעה שכל כך איכפת לה ממנו עדיין שהוא עוד יכול לגרום
לה עוד כל כך הרבה כאב, עוד יותר ממה שהיה פעם.
הלוואי והיא יכלה לגרום לו רק עשירית ממה שגרם הוא לה.


"אז מה את רוצה שאני יעשה?"הוא שואל, מיתמם כולו.
"מה אתה רוצה לעשות?" שאלה כמעט בשנאה.
"אני לא יודע, תגידי משהו" הוא אומר.
היא נתנה בו מבט שוטם. "מה אתה רוצה שאני אגיד?"
"נו את משגעת אותי, נתי... תעשי משהו..."
"מה אתה רוצה שאני אחטיף לך כאפה? שאני אצרח? שאני אעיף
אותך?"
הוא נשען לאחור, מניח ראשו על אחורי הכיסא. ונשף החוצה את כל
האוויר.
היא שתקה...
"כלום, נתי לא עושה כלום..." היא לחשה "ואתה יודע את זה...
אתה ידעת את זה ולכן באת, כדי להרגיש טוב עם עצמך... נתי היא
סמרטוט, אמרת לעצמך, אפשר להרוס אותה והיא לא תגיד כלום..."
"זה לא נכון..." הוא אמר מאוחר מדי ובשקט מדי.
"אני לא טיפשה כמו שהיית רוצה להאמין..." היא סובבה לו את
גבה.
הוא נאנח.
"אני לא מכירה מילים גדולות מספיק שאני יכולה לומר לך עכשיו,
כל דבר שאני אגיד יהיה קטן מדי, וחסר חשיבות. רק בגלל זה אני
שותקת, לא משום סיבה אחרת."
"נתי..." הוא מלמל.
"מה?"
"אני לא יודע איך להתנצל, אבל זה פשוט לא הלך"
"למה? מצאת מישהי יותר יפה? יותר חכמה? פחות סמרטוט? יותר
מקסימה? יותר יצוגית? רק תגיד לי מה הבעיה שלך?"
"נתי, את יודעת שאני לא יענה לך על זה..."
"זה בסדר, גם אם אתה לא אומר אני יודעת מה אתה רוצה לומר...
תתפלא לדעת כמה אני מכירה אותך..."
"את לא מכירה אותי" אמר לפתע בקול נוקשה.
היא נעצה בו מבט. "תתפלא... עכשיו, יש לי חיים מלבדך...
אז..." ונופפה בידה לכיוון הדלת.
הוא הביט בה שוב. "את חושבת שאני לא יודע?" חייך בלגלגנות.
"אתה חושב שאני לא יודעת?" חייכה אליו את החיוך בגללו התאהב
בה לראשונה. "אתה חושב שאני לא יודעת עם כמה בנות שכבת? כמה
סטוצים היו לך ועם מי? אתה חושב שאני לא יודעת איזה מניאק אתה?
אתה חושב שאני לא ידעתי את כל זה? אתה חושב שלא ידעתי את
התסריט מהרגע שראיתי אותך לראשונה?"
"את חושבת שאני לא יודע כמה את אוהבת אותי, וכמה תמשיכי לאהוב
אותי?"
"אתה חושב שאתה כזה שווה? אתה באמת חושב שאתה הגבר היחיד עלי
האדמות?"
"את חושבת שלא ידעתי עליו?"
היא חייכה "בטח שידעת..." צחקה בלגלוג "הוא היה רק בגללך..."
הדלת נפתחה לרווחה וזוג עיניים גדולות ננעץ בו. לרגע הוא איבד
את שיווי משקלו, והיא פרצה בצחוק מתגלגל.
"אתה חשבת שאתה יכול לעמוד בהכל... אתה חשבת שאתה יודע הכל,
ומוכן להכל... ורק מבט אחד מעיניים בדיוק כמו שלך שיתק
אותך..."
"מי זה?" ננעצו בה העיניים.
היא הביטה בו שנית, "זה אבא, טמיר, זה אבא."
טמיר נעץ בו את עיניו שהיו בבואה של עיניו שלו. הוא השפיל
מבטו במבוכה.
"איך קוראים לך?" ניגש אליו טמיר.
"א.. אני... אני..." מלמל במבוכה.
"עכשיו אתה יכול ללכת." אמרה. "לפני שתבלבל את הבן שלי..."
הוא קם, רועד.
"ומה שאתה רק עשית כדי להיפטר ממנו..." פרצה היא שנית בצחוקה
הפרוע.
הוא השפיל מבטו וניגש לדלת. שני זוגות עיניים עוקבות אחריו.
אחרי רגע איבד טמיר עניין ופנה לחדרו, זוג העיניים השני הביע
שלילה כואבת. "כמה שתבקש, כמה שתתחנן, לא תקבל! ואתה יודע למה?
מהסיבה הפשוטה שמעולם לא רצית בו, לא ראית בו עובדה קיימת,
ניסית להיפטר ממנו עוד כשהיה עובר. לא מגיע לך... תרד על
בירכיך, תאכל עפר... והתשובה שלי לא תשתנה..."
הוא הרים מבטו אליה, וראה את הנוקשות והנחישות.
"שלום נתי." אמר ויצא.
צחוקה ליווה אותו במורד המדרגות ובמעלה הרחוב עד הרכב שהמתין
לו, ובו אישתו ושתי בנותיו.