ואתה תראה אותה, ותאמר לה שלום,
במין פשטות שכזאת, כאילו לא נשתנה שום דבר,
והיא תעמוד ולא תאמר כלום.
מבטה דומם-אומר.
לא תוכל לפרשה.
תשאל לשלומה,
והיא רק תפנה עורף,
ותלך.

בעינייך יראה זה תמוה אולי,
אתה לא היית שם, בליבה.
לא הבנת מה מתרחש שם,
לא היה לך אכפת.

ובהתעוררך, שם, במרתף חנוק,
לא תבין מה פשר הדבר.
תראה אותה, עומדת שם,
שותקת.

תקרא לה, ואין היא עונה.
היא תסתכל בעייניך במבטה האטום - חסר הרגשות.
ותקח כל דבר בו חפצה נפשך-
ותכלה אותו לנגד עינייך.
ללא מבדיל-
חי    ודומם.
בשר אדם    ורכוש.-
הכל בלהבות אשר עולות מליבה.

הוא נשרף, בגללך.
ואתה לא ידעת, ולא תדע.

ותשרוף:
זה - בעבור לילות חסרי מנוח.
זה - בעבור יכולת הריכוז שאבדה לה.
זה - בעבור מצב רוחה המשתנה ללא-הכר.
זה - בעבור אותן צעקות והתפרצויות, מהן סבלו מקורביה, ללא עוול
בכפם.
זה - בעבור נטיות אובדן שהחלו לצוץ בקירבה.
זה - בעבור רגשות שנאה עזים.

ותעצר.

הוא ישב שם ובכה.
"למה?!" הוא זועק.
ניסה להשתחרר ללא הצלחה מהכבלים שאחזו בו.

עיניה תיקדונה אש.
והיא תביט בו במבט צורם.
הוא השפיל ראשו מייד.

"אני מאוכזבת", יאמר גופה.
"אני מצטערת", יוסיף.

"זה - בעבור כל אותם סימני שאלה שיצרת אצלי, כל אותן תהיות
שהטריפו את דעתי, שהפכו אותי למה שהיני היום - נערה מתוסכלת."
יאמרו עינייה.

"למה?" הוא שואל שוב, בייאוש.

"לעולם לא תדע" תענה בפשטות ותירה בעצמה.