לפעמים בחיים ישנם רגעים יפים, רגעים קטנים בהם אתה עף אל מקום
אחר, אל טירוף שנקרא התאהבות.

ישבתי במסדרון בודד, בתוך בניין עמוס אנשים,
וראיתי אותה, אותה אחת יפה שנראית קצת מסוכנת, זה תלוי איך
אני מביט בה, לרוב אני שוכח להיזהר ממנה.

אם היא עכשיו עסוקה בניירות או בשיחה חשובה,
עדיין אקבל ממנה
חיוך הורס.

נפגשנו שוב ולא במקרה באותו המסדרון שהחשיך מכאב.
היא ניגשה אליי ולחשה: "עכשיו אתה בא אחריי".
התרגשות הקיפה אותי, פוחד מיופייה.

היא הכניסה אותי לחדרה הקטן,
סגרה את הדלת ושאלה: "איך זה שאתה לא מפסיק להביט בי במשך
חודשיים"?
שתיקה ארוכה עטפה אותי.

היא התקרבה אליי,
נגעה בידיי,
רעד גופי למגעה,
היא לחשה: "עכשיו תורי לשתוק",
ונישקה.

אותה התרגשות לא חלפה,
ומיופייה לא יכול לצאת,
רק לצמוח מכאב,
רק לטעות,
והזמן לא משקר.