אני אוהבת את האנשים מסביב.
את המשפחה שנכנסת לי לחיים ולא נותנת לי לחיות.
את האמא הרעה שחוסמת אותי.
את האבא המקסים אבל למרות זאת לא מבין.
את התסבוכות המשפחתיות.
ועל חשבון זה אני הורסת לי את האופי. את החיים. את הכוונות.
את החופש.
איך אפשר לאהוב את החיים בלי חופש?
אני זקוקה לחופש הזה, שלא נותנים לי.
אז אני לא מצליחה לאהוב שום דבר באמת. זה הכל רק ב"כאילו".
בעצם אני אוהבת איזה יצור אחד על באמת. אבל זה לא לעניין. כי
הרגשות שלי כבויים. הם כבויים גם כלפיי עצמי.
ה"כאילו" הזה הרס לי את החיים. ה"כאילו" "ילדה של...", "בת
למשפחת..." ה"כאילו אוהבת, מתחשבת תומכת..."
ה"כאילו אוהבים אותך, זה הכל מדאגה..."
אז דבר אחד הוא לא כאילו. דבר אחד הוא אמיתי. הרס מוחלט של
נשמה של בנאדם. חדירה של ארס ללב. בלי רוע. רק ארס שמנוון
אותך. לא מנוון את הגוף, רק את הרגשות.
אבל אני כבר לא יודעת, ואני לא בטוחה שידעתי מזה רגשות, אז
בעצם, נדבר על זה כע "כאילו רגשות"... האלה שהושמדו. האלה שלא
ניתנה להם שום זכות לפרוח ולהתפתח.
ההרס העצמי, אבל הלא כל כך עצמי, כי לא עשיתי את זה בעצמי. כי
גם "הכאילו קרובים.." טיפה טיפחו לי אותו.
אני לא מתפקדת.

מאבדת את עצמי לדעת.