פרק א'(מבוא): הקיץ והצרות שבאו איתו

זה היה קיץ לא קל  ועצוב. אמא עברה מעבודה לעבודה וכספינו כמעט
אזל. גם אני ניסיתי למצוא עבודה בשביל לעזור לאמי והאסון הכי
גדול הוא שעדין אמא ואני לא התאוששנו ממות אבי לפני חצי שנה.
כל-כך אהבתי אותו,הוא תמיד שיחק איתי, ועזר לי בלימודים (הוא
מצא זמן למרות עבודתו). לו הייתה עבודה קבועה, במפעל ליצור
שוקולד, הוא היה סגן מנהל במפעל. לפעמים הוא הביא לנו חפיסות
שוקולד הביתה. הוא סיפר לי לעיתים אגדות שכה אהבתי לשמוע על
הרפתקאות של מכשפות ופיות אשר הוא ידע עליהן כל-כך בפרטי
פרטים, עד שהסיפורים נשמעו כאילו הוא בעצמו חווה אותם.
מאז שאבי נפטר אימא תמיד בוכה בלילות ומתעוררת (אם היא ישנה
בכלל) עם עיניים אדומות מבכי.
לפני שאבא הלך לעולמו אימא הייתה כמעט תמיד מחייכת או צוחקת
בעליזות וכל פעם שהלכתי לישון שמעתי את שני הורי צוחקים להם
בחביבות (לא שלא היו בכלל ריבים...)
אלו אבא היה נשאר חיי היו מאירים לי יותר את פניהם...

פרק ב': איילין

הקיץ עמד להסתיים והלכתי לקנות ספרים(משומשים כמובן) מהכסף
המעט שחסכתי מעבודות הקיץ.
אני עולה לכיתה ז' השנה והספרים עולים יותר מאשר עלותם בשנה
שעברה.
בעוד אני מהרהר לי הרגשתי שמשהו לא קל נופל עלי ובגלל העומס
עליי נפלתי גם אני. זו הייתה איילין, נערה שחרחרה רזה, עם
עיניים ירוקות. היא נראתה לי חביבה כשראיתי אותה פעם ליד קניון
כשתום ואני הלכנו לשם. תום, חברי גר פעם בשכונתה ואמר לי מה
שמה.
"אויש אני נורא מצטערת, אתה בסדר? אני פשוט די ממהרת ולא ראיתי
אותך הולך שם, פתאום הופעת, כאילו משום מקום..." היא אמרה.
"זה בסדר", השבתי בניסיון להסביר לה שזה באמת לא נורא.
"נראה לי שראיתי אותך איפשהו", כנראה עצרתי אותה ממבוכתה.
"כן, ליד הקניון הגדול."
"אה, כן נזכרתי אז אתה החבר של תום."
"כן,זה אני"
"שמי איילין, ומה שמך?"
"שמי אריק" עניתי.
"טוב, אני ממש מצטערת אבל אני חייבת למהר... מקווה שניפגש,
ושוב סליחה!" 'היא באמת חביבה' הרהרתי.

בחדר המדרגות חיכתה לי הפתעה לא נעימה: פתאום משום מקום הופיעה
חנה, השכנה המעצבנת, 'הגברת חנה'. פניה חמוצים עם עיניים
גדולות, ושפתיה קפוצות, היא נראית כאילו הרגע אכלה מלפפון חמוץ
במיוחד, היא רזה ובגובה ממוצע.
"לאן פנייך הילדותיות פונות, ילדון שובב?" אמרה בלגלוג.
"לביתי, לאן עוד אני יכול ללכת אם אני עולה במדרגות?"
"אז אתה הולך למעורתך? האם אינך יודע שאני עלולה להוציאכם
מהמעורה הקטנה?"
"ולמה גבירתי רוצה לעשות כך?" אמרתי לה בלעג.
"כי זה חודשיים לא שילמתם לי את שכר דירתכם הקט", היא התעלמה
מהעוקצניות שבקולי.
"מה, זה בלתי אפשרי, הרי אימי אמרה לי שהיא לא שילמה רק על
החודש הזה."
"ילדים קטנים כמוך וודאי לא יודעים מה זה שקרים, יקירי", לעגה
לי, זה הרגיז אותי מאוד.
"את סתם זקנה מרושעת! את לא יודעת בכלל מה זה להיות מאושרת,
אף אחד לא רוצה לטפל בך, ואינני מתפלא כלל וכלל כי את לבד.
אפילו בעל אין לך וגם לא ילדים, ובוודאי לא נכדים! את סתם
מקנאה באושרם של האחרים ועושה אותם אומללים!" לא יכולתי יותר
להתאפק ואמרתי לה את כל מה שאני חושב עליה בנשימה אחת.
"אלו דברים קשים,ילדי. ואנא אל תצרח בחדר המדרגות לא כולם
צריכים לשמוע על בעיותיך!" היא צמצמה את עיניה.
"אני לא אשאל אותך מה עלי לעשות" כבר יצאתי מדעתי, היא לא
מבינה, היא לא מבינה את כל אשר עבר עלי בחודשיים האחרונים. אם
כי לא אכפת לה.
"אם אתה רוצה לדבר אנא בוא לביתי אני אכין לך תה צמחים אשר
ירגיע את רוחך", היא אמרה בטון מלגלג.
"תודה, אבל לא אינני רוצה לסעוד עם מכשפה!" צעקתי ורצתי
במהירות עד לקומה החמישית, רחוק מהמכשפה, שם חיכתה לי הארוחה
הרגילה והדלה.

פרק ג': חיי משתנים

"איך עבר אלייך היום?" שאלה אותי אימא בהיכנסי הביתה.
"בסדר..." לא פרטתי
"אני רואה שקרה משהו, ספר לי!"
"חנה הזקנה..."
"מי? גברת חנה? עוד פעם צעקת עליה? ואל תלעג לה, הרי אתה יודע
מה היא עלולה לעשות, היא יכולה לסלק אותנו אפילו בגלל מצב רוח
רע..." קטעה אותי אימא בנשימה אחת.
"האם זה נכון שלא שילמת לחודשיים שכר דירה?"
"לא משנה."
"אני חושב שזכותי לדעת זאת", ביקשתי לדעת.
"ואם לא שילמתי אז מה? אני לא בדיוק חייבת לך דין וחשבון!"
"את שיקרת לי, ואני האמנתי לך, ידעתי שהייתי צריך לדחות את
קניית ספרי הלימוד. אבל את התעקשת שכבר שילמת את שכר הדירה
לחודש הקודם ושאין דאגה ושהעיקר שיהיה לי במה ללמוד", כעסתי
עליה.
"נכון עשיתי, הרי עכשיו הדבר שהכי צריך להעסיק אותך זה
הלימודים."
"אבל אני לא יכול להתרכז בלימודים! זה קשה לי! אני כל הזמן
חושב על הצרות!"
"אז תשתדל! שב, אני צריכה לספר לך משהו חשוב."
"אני מקשיב..."
"אז ככה, אתמול התקשר אליי אחד החברים של אבא שלך ז"ל, שעבד
איתו במפעל. הוא אמר ששמע מה שקרה לנו ואמר שיש לו עבודה פנויה
בשבילי, הוא אמר שצריך מישהו שהוא יוכל לסמוך עליו וזאת אני.
ושאני יכולה להתחיל לעבוד כבר מחר."
"מה? איזה יופי!" אורו לפתע פני.
"והרי גם המפעל לא כל-כך רחוק מכאן, אז תמשיך עם החברים שלך
לאותו בית-הספר."
"במה תעסקי?"
"המזכירה האישית שלו, והתשלום לא רע."
"תודה לאל שמשהו טוב קורה. "
"כן, נכון."
"טוב, אני הולך לתום לספר לו את החדשות הטובות."
"רגע, לא גמרת את ארוחת הצהרים שלך!"
"אני אוכל כבר אצל תום."
"טוב, בסדר, גם ככה אין במיוחד מה לאכול. להתראות."
"ביי."

אני בדרך הביתה. הייתי אצל תום שעתיים. שיגענו אנשים בטלפון,
היו אנשים שהאמינו לנו והיו כאלה שהבינו שזאת מתיחה.
כשסיפרתי לו על הצעת העבודה הוא שמח בשבילי ואמר שסוף-כל-סוף
אני אבוא אליו יותר, כמו שהיה לפני שאבא הלך.
תום הוא החבר הכי טוב שלי: הוא תמיד עוזר לי, ובכל דבר.
איתו הכי כיף, הוא תמיד ממציא מתיחות חדשות, ומשכיח ממני את
צרותי.
הייתי רוצה שגם לאימא תהיה חברה שיהיה לה נורא כיף איתה, ושהן
תצחקנה ביחד ושכשאימא איתה היא תשכח את צרותיה.
הלוואי...

פרק ד': הסיוט

נרדמתי בעודי מהרהר על הטוב לב של האיש שהציע לאימא את
העבודה.
חלמתי על מכשפות ופיות. על מכשפות  שבאות לקחת אותי. זה גרם לי
לצמרמורת לא נעימה בגוף. פחדתי שזה באמת יקרה, בחלום התנגדתי,
לא רציתי, הרי מה לי ולהם. הם לא ייקחו אותי דווקא כשפתאום
החיים שלי, סוף-כל-סוף, הולכים חלק יותר.
כשהתעוררתי, חשבתי והרהרתי, וחזרתי והרהרתי, הדלקתי את האור של
השעון ששוכן על פרק כף-ידי.זהו השעון האהוב עליי, אבא העניק לי
אותו ליום הולדתי ה-13.
השעה הייתה שתיים לפנות בוקר.
התנשפתי כאילו רצתי אלף קילומטרים במהירות שיא,  הזעתי כאילו
ברחתי באמת ממישהו, ופחדתי כאילו הולך לקרות לי משהו.
נזכרתי שאבא שלי סיפר לי בזמנו על ילד שמכשפות רדפו אחריו,
בהתחלה רק בחלומות ואחר-כך בחיים האמיתיים, הפיות התנגדו ועשו
הכל בשביל שהילד לא ייתפס, אך המכשפות תפסו אותו והכריחו אותו
למלא שליחויות שלהן ולהיות משרת שלהן יחד עם עוד הרבה ילדים
אחרים. אבי גם סיפר לי שהפיות רצו להכשיר אותו להיות מכשף טוב
שהרי יש בו כוחות קסם שלא ידע מהם, אבל המכשפות לא רצו שהוא
יהיה טוב פן ילחם נגדם.
את הסוף אבי משום-מה לא רצה לספר לי אף פעם, וכששאלתי הוא לא
הסביר למה..כנראה לא רצה שאני אדע משהו...

הלכתי היום לתום וחיכיתי בחוסר סבלנות לצלצול מאימא, אימא
הבטיחה להתקשר אליי מהעבודה החדשה. סתם שיחקנו בפלייסטישן
וראינו טלוויזיה, הזמן עבר מאוד מאוד לאט. כשהתקשרה היא סיפרה
כמה שאהבה את העבודה ושיש לה משרד קטן אך נחמד ליד המשרד של
הבוס שלה. היא סיפרה שאהבו אותה במשרד ושכבר יש לה חברות חדשות
שמתייחסות אליה יפה.
שמחתי לשמוע זאת ושאר הזמן שביליתי אצל תום עבר מהר וידעתי
שתודות לחבר של אבא שלי בטוח יהיו לנו ימים טובים יותר מאלו
שהיו. אני מאמין שהוא שומר עלינו.
כשבאתי הביתה אימא חיכתה לי עם ארוחה טובה וחגיגית ועם חברותיה
מהעבודה החדשה. מתנה עמדה על שולחני, ובגלויה שהייתה על העטיפה
נאמר: "לאריק היקר, מקווה שהמתנה תמצא חן בעיניך, אימא". במהרה
קרעתי את העטיפה, מתברר שזה הסקטבורד שתמיד רציתי. הוא בצבע
אדום, כתום וצהוב ויש ציור של אש. תמיד כשהייתי עובר ליד חנות
הספורט, הייתי תמיד מקווה שיום אחד יהיה לי את הסקטבורד הזה.
הארוחה הייתה טעימה מאוד והחברות של אימי היו נורא נחמדות אלי.
בערך בחצות כולם התפזרו, נשארנו רק אני ואימא בבית. היא סיפרה
לי על כל חוויותיה מהיום הראשון בעבודה: על הבוס שלה, איך
שהמשרד שלה נראה, איך שהיא קבעה פגישות למנהל שלה. לאחר מכן
סידרנו הכל ובערך באחת הלכנו לישון. היה זה אחד מהימים
המאושרים שכבר מזמן לא היו, וזכרתי אותו גם הרבה אחרי כן.
הלילה הסיוטים חזרו וחלמתי שוב על המכשפות. הפעם חלמתי על איך
שאני בורח מהם, בסוף נתפס והן שוב העבידו אותי קשה, נתנו לי
למלא כל מיני שליחויות, הן שלחו אותי למלחמה, ופתאום התעוררתי
מבוהל. שוב הזעתי, פחדתי והתנשפתי. זה היה הסיוט הגרוע מכל
הסיוטים שאי פעם חלמתי, למה דווקא עכשיו הסיוטים האלה רודפים
אחרי?

פרק ה': עוברים דירה.

בימים שאחרי הייתי רוב הזמן שמח, אפילו לא התחצפתי למורים
ולמורות, וקצת השתתפתי בשיעורים. עכשיו יש לאימי חברה מאוד
טובה בדיוק כמו שהתפללתי שיהיה לה, שמה צופית, היא נורא נחמדה
אליי.

הסיוטים לא פוסקים ורק יותר אכזריים כלפיי(בחלום). החלטתי,
לפחות לכמה ימים לנסות להתעלם מהחלומות. כמובן שלא הצלחתי, אבל
אני אדע שלפחות ניסיתי...
הסיוטים לא עוזבים אותי, ולדעתי זה אומר משהו: או שיקרה משהו,
או שקרה משהו שעליי לתקן.
לעיתים אני חושב לספר לאימי על הסיוטים ובסוף אני מחליט שלא
כדאי, אבל אולי היא תוכל להסביר לי את המשמעות של הסיוטים שלי,
ולמה אני בעצם חולם עליהם? אולי גם לה היו אותם הסיוטים? אני
חושב שאני בסוף אספר לה, שום דבר רע לא יכול לצאת מזה.

אימא מאוד שמחה בגלל העבודה, ובכל פעם שאני מחליט לדבר איתה על
משמעות הסיוטים, אני חושב שלא כדאי להרוס לה את המצב רוח.

סיפרתי על הסיוטים שלי לתום, הוא אמר שזה מאוד מוזר, וגם הבטיח
לי שישיג חומר על חלומות רעים.

כשחזרתי מביתו של תום, חיכתה לי "הפתעה": כל דברים שלנו, בלי
יוצא מהכלל, היו מונחים ליד או בתוך ארגזים. כמובן שמחשבתי
הראשונה הייתה שחנה מפנה אותנו מהדירה ונבהלתי, אבל באותו רגע
אימא יצאה מהבניין, עם חיוך מאוזן לאוזן, וזה לגמרי בלבל אותי.
אחריה באה חנה עם הפרצוף החמוץ שלה, רק שהפעם הוא היה חמוץ
יותר.
אז אימא ניגשה אליי ואמרה:
"אני רואה עליך שאתה לגמרי מבולבל, בוא, שם אני אסביר לך
הכול", היא אמרה בקול המצלצל שלה.
"צופית סיפרה לי שיש דירה שמיועדת להשכרה בבית מתחתיה, היא
חשבה שאני יהיה מעוניינת, וביררה בשבילי הכול. המחיר סביר
והבעלים מאוד ממהרים להשכיר, אז הסכמתי להשכיר בגלל שמאוד
אהבתי את הדירה. ואין מקום לדאגה בקשר לרכוש ארזתי הכול..
אפילו לא הספקתי לספר לך, ואני מצטערת".
"אני מאוד מקווה שזה קרוב לתום", אמרתי בתקווה.
"כן, כמובן, זה בכלל לא רחוק, 2 דקות מכאן." נרגעתי בקשר לזה.
"אבל למה צריך לעבור דירה? גם הדירה הזאת בסדר", לא הבנתי.
"אם לא שמת לב, וכמובן שלא שמת לב, בגלל שאתה בד"כ לא מנקה את
הבית, הבית הזה מתפורר!"
"טוב, אז בואי, אני אעזור לך עם הארגזים." כבר קמתי ולקחתי כמה
ארגזים.
"עזוב את הארגזים! עוד מעט צופית תבוא עם המכונית שלה לאסוף
אותנו!"
עזבתי את הארגזים, וחיכינו קצת, צופית באה אחרי כמה דקות. היא
מאוד נחמדה.

פרק ו': שכנה נחמדה.

הדירה יותר מרווחת וגדולה. מיותר לציין שתום שמח בשבילי.
ביום שעברנו הלכתי לזרוק כמה ארגזים ונתקלתי באיילין:
"היי", אמרתי.
"היי, מה קורה? מזמן לא ראיתי אותך."
"הכל בסדר. תגידי באיזה בית-ספר את לומדת?"
"יהלום, באיזה אתה?"
"גם אני. אף-פעם לא ראיתי אותך בבית-הספר, אני חושב שאת אמורה
להיות בכיתה שלי בגלל שאת ברשימת התלמידים. אמרו שאת
בחו"ל..."
"כן, באמת הייתי בחו"ל, הייתי באירופה, יש שם מקומות מדהימים!
והגעתי רק אתמול, מאוחר בלילה."
"אז בגלל זה אף-פעם לא ראיתי אותך בבית- הספר! רגע, את גרה פה
קרוב?"
"כן, בבניין הזה." היא הראתה לי את הבניין שבו אנו גרים כעת.
"איזה קטע, גם אני גר בבניין הזה, בקומה החמישית."
"יו, גם אני. אבל אף פעם לא ראיתי אותך בשכונה."
"זה בגלל שרק היום עברנו, בגלל זה גם הארגזים."
"הבנתי, טוב אז בוא נלך, אני צריכה לסדר הרבה דברים, ובטח גם
אתה.."
"טוב, בואי, נלך."
ליוויתי אותה עד לביתה ואז הלכתי לסדר את החדר החדש שלי...

אחרי שלוש שעות של סידור חדר נרדמתי אחרי שנייה.
חלמתי שפיה אחת נותנת לי חרב קסמים שנלחמת בעצמה, אפילו אם אתה
לא למדת את אומנויות הלחימה.
היא אומרת לי שבקרוב יהיה קרב מכריע בין הצד של הפיות, בפקודו
של המלאך. ובין הצד של השדונים, בפקודן של המכשפות, שבפקודו של
השטן הבלתי נראה לעין. ושכדאי לי להילחם נגד הצד של השטן בשביל
להינצל מהמכשפות שרוצות להטיל עליי לעשות מטלות רבות וקשות.
התעוררתי. הפעם בפחד... לא הבנתי במיוחד את משמעות חלומי, אך
ידעתי כי יש לחלום זה משמעות, כנראה יהיה עליי להילחם, אם
בחלום ואם במציאות...
עכשיו אני נחוש בדעתי לשאול את אימא על משמעות החלום!

פרק ז': האמת שבסיוט.

קמתי ובחשכה פתחתי את התריסים. החמה הייתה בשלבים של זריחה, מה
שאמר לי שהשעה מוקדמת בבוקר. הרהרתי אם להעיר את אימי או לא
ובסוף החלטתי שעליי לעשות כן.
"אה, מה השעה? מה קרה? למה אתה מעיר אותי כל-כך מוקדם?" ענתה
אימא לניסיוני להעירה.
"לא קרה כלום, רק רציתי לדבר אתך."
"אי-אפשר קצת יותר מאוחר?"
"לא, זה לא יכול לחכות, אני לא אספיק לשוחח אתך היום, יש לי
לימודים עד מאוחר!"
"טוב, אני מתארת לעצמי שאין לי ברירה אחרת... אני מקשיבה..."
סיפרתי לה הכל על הסיוטים שלא פוסקים.
"לא ידעתי שיש לך סיוטים, למה לא סיפרת לי? לא חשבתי שיקרה לך
מה שקרה לאביך..."
"דבר ראשון לא סיפרתי לך בגלל שלא רציתי להדאיג אותך. ודבר
שני: מה קרה לאבי?!"
"טוב, אז אביך סיפר לי שבילדותו קרה לו דבר דומה, או ליתר דיוק
אותו דבר. יש כזאת ארץ שנקראת ארץ החלומות בארץ זו יש את הצד
הטוב והטהור הן הפיות, בפקודו של המלאך. מתי שהטוב שולט האנשים
חולמים חלומות טובים. ויש גם את הצד הרע, הצד של השדונים,
בפקודן של המכשפות, שבפקודו של השטן הבלתי נראה לעין. כאשר
הרוע שולט הסיוטים מחלחלים אל חלומך.
יש ילדים שיש להם כוחות שהם לא יודעים עליהם, כמוך, המכשפות
רוצות אותם לעצמם, גם בשביל שלא יילחמו נגדם וגם, אם צריך,
שיילחמו בעדם. הפיות לעומת זאת, רוצות את הילדים לצד שלהם, רק
בשביל שיילחמו לצידן.
בדרך-כלל מקובל אצלם לערוך קרב, והילדים פשוט הולכים לצד שלשם
הם רוצים ללכת, אך לפעמים המכשפות פשוט חוטפות את הילדים עוד
לפניי הקרב, למזלך דבר זה לא קרה לך, ואני מקווה שלא יקרה. אני
מקווה שתשרוד עד לקרב הגדול...
כל הקרב מתרחש בחלומך, ולצד שתחליט לעזור לו, תעזור בכוח
המחשבה. המלצה ממני: תעזור לטובים."
"זה מרתק, אף-פעם לא שמעתי על כזה דבר...", התחלתי חושב על הכל
מצד אחר...
"חבל שלא שאלתי אותך קודם, תודה"
"באמת חבל שלא שאלת אותי קודם, עכשיו אפשר לישון?"
"כן, כמובן. לילה טוב לך."
"לילה..."

פרק ח': הקרב המכריע.

היום הלכתי לבית-הספר כרגיל. מיותר לציין שלא למדתי היום.
אחרי הלימודים הזמנתי את תום אליי, סיפרתי לו את כל מה שאימא
שלי סיפרה לי ובנוסף לזה גם את חששותיי.

הלילה המכריע הגיע, יהיה עליי לבחור, מעניין במה אבי בחר, אני
לא אתפלא כלל וכלל אם הוא בחר בצד הטוב...

ידעתי שיהיה עליי להירדם, ואז מיד יגיע הקרב.
נרדמתי...
חלמתי שאני ועוד מאות, אולי אלפי ילדים, עומדים באמצע.
משמאלינו מכשפות ושדונים עם אמצעי לחימה מוזרים. ונו מלאך,
ופיות רבות.
הסתכלתי בהמוני הילדים, והבחנתי בפנים מוכרות, זאת הייתה
איילין. רציתי לדעת לאן היא תפנה אך היא נבלעה כמעט מיד בין
ההמון.
את החלטתי כבר דבר לא יצליח לשנות. פתאום מישהו הגיח בין
ההמון. אותו ראו כולם טוב כי הוא נבדל מכלם: שערו לבן, קומתו
עולה, בלי שום ספק, על של כולנו ביחד.
הוא הכריז: "כאן זוהי ארץ החלומות. במקום זה נתונה לכם,
הצעירים, לבחור לצד מי להילחם במלחמה הגורלית. רק דעו, אין
לחזור בכם, בחרתם את אשר בחרתם. התקדמו בבקשה לצד הנבחר,
ובמהירות בבקשה, אנו רוצים להתחיל את הקרב היום!"
ראיתי צעירים מהססים ברגע האחרון, ראיתי צעירים שהלכו במהירות
בלי כל היסוס למקום שהחליטו, ואני החלטתי לצעוד לאט לעבר צדי
הימיני.
פתאום הבחנתי באיילין פוסעת לצידי. שמחתי שיש מישהו שאני מכיר
בצד הטוב.
ההמולה וההתרגשות הפרידה בינינו ולא הצלחנו לדבר.
האיש שדיבר מקודם קם על רגליו והצהיר שהקרב עומד להתחיל,
ושצריך לשלוף חרבות.
שלפתי את חרבי, היא הייתה חדה.
פחדתי, אבל ראיתי שהרוב כבר בקרב, ושחרב תלחם בעצמה. אז
התקדמתי במהירות.
נעצתי את חרבי לתוך איזו מכשפה, לתדהמתי דבר לא קרה. אבל
המשכתי להילחם עם חרבי. פתאום הרגשתי דקירה ודבר לא קרה לי אם
כי הבנתי שנעצו בי חרב.
מדברר שבמלחמה זו אין מתים. סופרים את מספר הפעמים שהטוב דקר
את אויבו, ולהפך.
פתאום כאילו משום מקום הופיע הסקטבורד שלי. עליתי עליו, והוא
לקח אותי הביתה...

התעוררתי, קמתי ממיטתי ושפשפתי את עיני.
הסיוטים, בלבלו אותי לגמרי. כבר מזמן אני לא מבדיל בין חלום
למציאות.
מעניין איך אני אשלב בין שני עולמות אלו בחיי...

כיתה ז'. פעם ראשונה, ומנסיוני עד כה, עלולה להיות הפעם
האחרונה שאני מצליחה לסיים סיפור.