תמיד אהבתי את החושך.
במקום שאין בו כמעט דבר לומדים להעריך את המעט ואת המוחלט.
חושך הוא מוחלט, ובתור שכזה הוא מוערך. לחושך כאן יש נוכחות
משלו, טעם, ריח, קול, צבע ותחושה. כאשר הוא בא, המרחב רועד,
אפשר לראות בחלל גלים. אז מתרחש משהו שלא ניתן לתארו, כמו רעש
סטטי, רק שהוא מתרחש בכל מקום בכל דבר.
כמה שניסינו לא הצלחנו למצוא לחושך דפוס. הוא פשוט בא והולך
בלי התראה ובלי שום הודעה. הרבה מאוד ניחושים הועלו לתופעה. יש
שטוענים שכאשר אדם מזדכך החושך בא כי זה הרגע בו שני העולמות
נפגשים ואז קורה משהו מדהים שאנחנו לא מצליחים לראותו כיוון
שיש חושך. יש שתומכים בתאוריה על מפגש העולמות אבל אומרים שזה
לא קשור כלל בתהליך זיכוך. כמובן שיש את אותם ציניקנים אדישים
שטוענים שהחושך הוא פשוט תהליך אקראי בו החושך מצליח לכמה
רגעים לברוח מהאור.
לפעמים עוברת תקופה ארוכה שאפשר לדמותה לחודשים ואף שנים בין
חושך לחושך, ולפעמים עוברים מספר רגעים בודדים. פעם אחת אפילו
זכיתי לראות שניים מחוברים. מקרה זה נזכר אצל אלו שעדיין
זוכרים כ"חושך הגדול" ומסופר עליו הרבה ברגעים קשים. החלק הטוב
בחושך, מלבד הרגע שבו הוא מגיע, הוא הרגע בו הוא עוזב. באותו
חלקיק של שנייה, להרף עין בלבד, מתגלה לעינייך המחזה המרהיב
ביותר שראית מעודך. גם כאן אין דפוס מסוים. פעם תראה הבזק
מסנוור או מספר הבזקים שכאלה, אשר אדם זקן אחד סיפר לי שהם
נקראים צבעים. פעם הקרקע תתרומם מעל פני השטח ופעם תרד. לפעמים
ניתן לראות גלים על הקרקע מרחוק ולפעמים יחלוף עצם משונה מולך,
בעל ארבע רגליים או אחד שנע בין חלל וארץ.
כל אחד רואה דבר אחר, אפילו אם הם אחד ליד השני, אפילו אם הם
אוחזים ידיים.
אף אחד לא רוצה לעצום את עיניו ברגעים הללו. כולם מתאמצים
להחזיק את עיניהם פתוחות עד תום החושך למרות הקושי הרב שטמון
בכך.

רק החדשים זוכרים לקרוא לכל דבר בשמו.
הותיקים כבר לא זוכרים.
לילודים זה הכי קשה. מי שנולד כאן או הגיע לכאן בגיל ממש ממש
צעיר מרגיש את תהודת החושך במידה הרבה ביותר. מקומנו לא פה.
מקומנו שם, ברגע שלאחר החושך.

בחושך שלאחר שאבא נעלם ראיתי דבר אחד שרק מעטים זוכים לראותו.
אבא דיבר ותיאר אותה כה הרבה שמייד ידעתי שזאת היא.
בחושך הזה ראיתי את השמש.

("השמש, איזבל, אילו רק יכולת לראות אותה. איך שהיא נותנת כוח
ואנרגיה. ואור, אם יכולתי רק לרגע אחד לחוש בחומה ולראות את
אורה הייתי המאושר שבאדם...")