השתיקה נמתחת סביבי כחוטי ברזל דקים...
היא עוטפת אותנו והורסת את כל מה שהיה לי מוכר...
אינני מביטה בך, שקט מדי.
אתה עומד מאחוריי, מביט בגבי, בוודאי עכשיו אתה מגרד בעורפך,
בתנועה האגבית שאתה עושה תמיד, כשאתה עצבני או לחוץ...
אתה מפנה את מבטך לדלת, ומסנן קללה חרישית.
אתה לא רוצה להיות פה, להיות איתי, בשתיקה המביכה מסביב.
אינני מביטה בך, אינך קיים, אינך חשוב, נותרנו רק אני והיא -
היא ואני -
שתינו עזובות, שתינו ננטשנו על ידיך, שתינו לבד - אחת עם
השניה...
והיא עוטפת אותי... חגה מסביבי פעמים רבות, החוטים חותכים
בבשרי ואיני חשה זאת, אינני חשה עוד כאב.
אתה עומד מאחורי, מחכה לתגובה ממני, למילה, למבט,
ומכה בך התודעה שלא תזכה לקבל ממני שום מבט נוסף, שום מילה לא
תצא ממתק שפתיי למענך - שום תזוזה, נגמר.
החלטת את ההחלטה שלך ועכשיו הותרת אותי להתמודד איתה,
אותי - ואת השתיקה.
עמדת ודיברת, אמרת את מה שרצית לומר, למה ציפית ממני?
שאבכה? שאצרח? שארד על ברכיי ואבקש שתשוב?
לא... שום תגובה... שום תזוזה... שום מילה... שתיקה.
ואינני מביטה בך.
אתה מתחיל לחוש עצבני, אתה ניגש לשולחן שלידו אני יושבת ודופק
עליו כמו משוגע: "תגידי משהו, תקללי, תבכי, תשנאי אותי!"
אתה אומר בלחש: "תעשי משהו..."
ואני שותקת, בוהה בחלל, מנתקת עצמי מהסיטואציה המביכה הזו.
"אתה כבר לא כאן, אינך זקוק לדבר ממני."
אני לוחשת בדממת מוות ואתה נשבר. פונה לאחור, מביט בי כלא
מבין.
אבל, אני מבינה... מבינה אותך, מצדיקה אותך, מאמינה לך
ושותקת.
אין לי במה לשנוא אותך, ריסקת את לבי, את אמונותיי ואת עולמי
השביר כבועת קריסטל, איך אמצא זמן לשנוא אותך כשאני מבכה על
האובדן של כל חלומותיי?!
אינני מביטה בך, ואתה התייאשת מלהשיג דבר מה ממני.
אתה נושק לראשי, מלטף את גבי ולוחש לי: "את תהיי בסדר..."
אני מגחכת לי בשקט ובשלווה, מבינה שאינני זקוקה לך שתצהיר לי
על המובן מאליו. רק תלך, תלך כבר, ונישאר אנחנו - אני והיא -
לעד - אני והשתיקה.
והיא עוטפת אותי, כמעט חונקת, עומדת לי ככדור שיער בגרון.
אני מחכה לשאוג, לצרוח, לצעוק ולהוציא הכל החוצה,
אבל היא חונקת אותי - השתיקה, ולא נותנת לי להוציא מילה.
אני שלה עכשיו - לעד - אני והשתיקה.
אינני מביטה בך כשאתה פונה לכיוון הדלת, ידך על הידית,
ואתה מביט בי עוד פעם אחת, אחרונה.
אינני מביטה בך.
ואתה נד בראשך, משאיר אותנו לבד, שתינו, לעד.
והיא חונקת אותי השתיקה... כמעט לא נותר בי אוויר,
ואתה -
כחסד אחרון -
שובר אותה - את השתיקה - עם טריקת הדלת...

עזבת.
עכשיו אני לבד. גם את השתיקה שברת, עכשיו אני נושמת,
נשימה, ועוד נשימה, נושמת...
ובוודאי שמעת את צרחותיי מעבר לדלת...