כל אחד והעצב שלו.
כל אחד והשואה הפרטית שלו.

את בטח כל-כך יפה עם הכנפיים והאור הלבן הזורח הזה שקיבלת שם
למעלה, אני כבר מת לראות אותך.
אני כל-כך מתגעגע אליך. נשארת בשבילי געגוע אחד גדול.
אני מתגעגע לחיבוקים שלך ולנשיקות שלך, ולבדיחות שלך וללחיים
שלך.
אני מתגעגע לניצוץ בעיניים שלך שנדלק בכל פעם שהסתכלת עליי.

את אהבת אותי באותה מידה שאהבתי אחרים, ואת הראשונה ועד כה
היחידה שעשתה זאת.
לפי הרגשתי אהבה זה דבר שאפשר לשקול.
את אהבת אותי את האהבה הכי כבדה שקיימת.
אותה אהבה שלימדת אותי כיצד לאהוב אחרים.

את לימדת אותי לאהוב, ולקבל ולתת.
ובשביל הזיכרון שלך לימדתי אחרים לעשות זאת גם.

לפעמים אני מסתכל במראה וחושב כמה שאני דומה לך.
יש לנו אותם עיניים, ואותו חיוך.
אותו חוסר טקט משווע ואותו הומור.
אותו כאב, שאת הכאב שלך לא זכיתי לשמוע, הייתי צעיר מדי.

עברתי המון סבל בגלל כל האהבה שלימדת אותי, אבל בשביל הרגעים
המעטים של ההתרגשות והצמרמורת הזאת של האהבה - זה היה שווה את
הכל
.
ואני יודע שאם היית כאן היית אומרת את אותו הדבר בדיוק.



מוקדש לאדם שהכי אהב אותי בעולם.