באפלולית של חדרי נשמתי אני נאבק על כל נשימה, דוחה את הקץ,
דוחק את ההתפרצות עד גבול היכולת האנושית שלי.
אני מחזיק בפנים את הכח שיכול לרפא אותי אבל מסרב לשחרר אותו,
אני מעדיף למות עם הסוד הזה בפנים מאשר להביא מפלצת לעולם הזה
ולהתאכזב. כי התרופה, חוץ מהמרירות המובנת מאליה, נותנת לך
הרגשה של רוגע שאני לא מוכן עדיין לקבל.
אני רוצה לצאת לים ולהיאבק בגלים בעצמי כשרק עורי הטבעי נותן
מחסה לנשמתי התועה.
הבועה החמימה שאני מחזיק בפנים קורעת אותי לאט לאט, אבל זה
עדיף על העולם הסטרילי והמלאכותי בו נידונתי לחיות אם תשתחרר.