[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







צ'רלי חמודות
/
מעין שלי

איך להסביר הרגשה...
איך להסביר כאב ותחושת החמצה.
איך לא לכעוס על עצמי שלא הייתי שם יותר.
שלא נסעתי לחיפה לראות אותה בפעם האחרונה.
איך לא לכעוס על עצמי שישבתי לידך בערב פסח ולא צילמתי יותר.
לא דיברתי יותר, לא הכרתי אותך יותר.
למה חיכיתי שתגדלי כדי להבין שאת נבונה ממני,
שאת בעצם כמוני.
למה רק עכשיו קלטתי כמה את דומה לנו,
עם תכונות האהבה והנתינה,
עם תכונות החופש והרצון לעצמאות,
עם הרצון לעשות מה שבא לך.
למה נתתי למרחק להשפיע ולתת לו תירוץ לזה שלא נפגשנו?
תמיד אהבתי מפגשים משפחתיים, כמוך וכמו אמא.
כמעט בכל מפגש הייתי.
תמיד צחקנו איך אתם, בני הדודים הקטנים שלנו, אתם היחידים
שאוהבים את "נשיקות הדודה"... אוהבים להראות אהבה.
למה צחקנו בכלל? מה מוזר בזה?

למה לא נפתחתי יותר?
למה לא לקחתי ממך את מה שהיה לך לתת?
למה התעוררתי רק אחרי שאת כבר לא כאן?
למה לא היו בי תחושות החמצה כבר לפני כן?
ילדה יפהפייה עם כל כך הרבה אהבה מתחת לאפי... ואני לא ראיתי.
אני לא שמעתי.
פחדתי אולי,
שכחתי אולי,
התעסקתי בעצמי,
בתוכן שלי, והתעלמתי מהתוכן שלך.
ראיתי בך הילדה הקטנה, הבלונדינית עם העיניים הגדולות,
לא ראיתי בך נערה בוגרת,
אישה.

אני כועסת על עצמי, מעייני.
כועסת שלא הראתי מספיק אהבה,
כועסת שבא לי רק עכשיו,
כועסת שלא ראיתי אותך שם,
כל כך קרובה אליי,
ועכשיו כל כך רחוקה ממני,
מאתנו.

ומה עושים עם הכאב הזה?
איך קמים בבוקר אחרי חלום עליך?
איך הולכים לעבודה עם תמונות המוות שלך?
עם תמונות העץ הגדול שהסתיר אותך מעיני המלאכים אך גונן על
השטן?
תמונות בראש, שלך, שוכבת שם עירומה,
חבולה וכואבת.
אני מנסה לדמיין אותך שם,
לדמיין את הריח,
את רעש הכאב שלך,
את שקט המלאכים שלא הצילו אותך,
ואני רוצה להיות שם,
להזהיר אותך,
להגיד לך "אל תלכי לשם!"
יש לי עוד מה לספר לך, יש לי עוד מה לגלות בך,
רוצה שתשמחי איתי בחג הבא,
בשמחה הבאה,
כמה רצינו שמחה במשפחה שלנו... כמה קיווינו שרק תגיע שמחה.
רוצה לגלות בך את מה שלא גיליתי בי.
רוצה לספר לך כמה קינאתי בך, בכוח שלך להחזיק את כולם.
כמה חזקה היית.
כמה כוח נפשי היה לך, והלוואי והיה לך את הכוח הפיזי.

גפרורית שכמוך...
כמה קינאנו בך על גפרוריותך...
כמה ניסינו לתת לך לאכול ולאכול...
כמה מצחיק לבהות בתמונות הילדות שלך... לראות אותך בכל תמונה
שניה עם אוכל... ואת נשארת כל כך רזה ויפה.
המלאכים קינאו בך, מעייני.
קינאו ביופי שלך,
בכוח שלך,
רצו אותך שם למעלה.
הם לא ידעו שפה למטה אוהבים אותך יותר,
לא ידעו שפה למטה את חסרה יותר.
ואיך נפרדים עכשיו?
איך בולעים את הרוק המריר הזה בפה?
איך מבקשים מהלב הפצוע להתאושש?
איך נותנים לנשמה מנוח?
ומי ייתן לי תשובות בעולם הזה?
האם אדע רק כשאצטרף אליך?
האם תראי אותו דבר?
אולי אדמיין לי אותך מוצאת לך מלאכון יפה ומקסים,
והוא מגלה בך את הטוב שבך,
הוא נושא אותך לאישה,
ואולי את יותר מאושרת עכשיו?
אולי פחות כואב לך,
הרי רק לאנשים הטובים באמת... כואב לחיות פה...
קשה לחיות פה, מעייני, קשה.
המשפחה שלנו היא קרן אור בשבילי,
היא נחמה בעולם הקשה הזה,
ועכשיו זה הפך לשחור.
לא נתרגש כמו פעם,
כי לא נוכל למלא את החוסר שלך,
את היופי שלך.

רוצה רק לחבק אותך.

יש מלאך אחד בגן עדן...
מלאך מיותר...

סלחי לי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ראי חורב הוא
קורבן תמים של
נסיבות ממש לא
תמימות.




רס"ר במיל' חגי
עדני. עד אופי
מטעם ההתקפה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/6/05 21:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צ'רלי חמודות

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה