זכרתי פעם איך כשהייתי בת חמש לקחו אותי לשיעור ניסיון בנגינה
על פסנתר ואיזושהי מורה עם ריח של שום מהפה לקחה את הידיים שלי
בשלה, ליטפה אותן כמה פעמים ומלמלה לי: "אצבעות של מלאך יש לך,
אצבעות של מלאך".
זכרתי פעם שזה היה מפחיד מאוד ואמא שלי הייתה צריכה להרגיע
אותי במשך הרבה מאוד זמן.
זכרתי פעם איך כשהייתי בת עשר יצאתי להופעה הראשונה שלי. זה לא
היה משהו גדול, סתם משהו שכונתי, עם הרבה אנשים זקנים וילדים
שכנראה הכריחו אותם לבוא.
זכרתי פעם איך כשההופעה נגמרה ניגשה אלי איזושהי אשה, לקחה את
ידי בשלה, ליטפה אותן כמה פעמים ומלמלה לי: "אצבעות של מלאך יש
לך, אצבעות של מלאך".
זכרתי פעם איך כשהייתי בת חמש עשרה, פגשתי אותך והיית מתיישב
לידי כל ערב ומבקש ממני לנגן לך על הפסנתר, ואז כשהייתי
מסיימת, היית לוקח את ידי בשלך, מלטף אותן כמה פעמים וממלמל
לי: "אצבעות של מלאך יש לך, אצבעות של מלאך".
זכרתי פעם איך כשהייתי בת שבע עשרה, עדיין הייתי מנגנת לך כל
ערב.
זכרתי פעם איך כשהייתי בת שמונה עשרה, לקחת סכין מטבח גדולה,
חתכת כל אחת ואחת מהאצבעות שלי והכנסת אותן לתוך קופסה כסופה
כזאת, עם מפתח מוזהב.
היום, אני כבר לא זוכרת כלום. וכשאני מביטה מלמעלה אל תוך
קופסה מפויחת, אני רואה מישהי בת חמש, נבהלת ממישהי שמלטפת את
האצבעות שלה.
המישהי הזאת לא דומה לי. היא קצת בלונדינית כזאת, עדינה יותר
ממני.
היום, כשאני מביטה אל תוך אותה הקופסה המפויחת אני רואה מישהי
מנגנת בפעם הראשונה ואז אני רואה אותה פוגשת אותך.
גם אתה לא ממש דומה לעצמך - אתה כהה יותר.
היום, כשאני מביטה פנימה, טוב טוב אל הקופסה, פתאום אני רואה
זרת קטנה, עדינה כזאת, מכוסה בפלומה בלונדינית.
אני מחייכת לעצמי ועונדת את הזרת עם הגרם שפעם ניגן בפסנתר.
אצבעות של מלאך יש לי.