"היא התווכחה איתו שעות, ודאי היתה על סף דמעות הכל התחיל כ"כ
מהר, הרגישה צורך לספר..."
ככה ישבנו אני ויובל במכונית שלו ושמענו את השיר, עוד חצי שעה
מתחילה הבגרות הראשונה שלנו לשנה האחרונה בביה"ס. הוא שוב
התחיל עם הציניות שלו ואני ממשיכה עונה לו בציניות אחרת, לא
כ"כ הבנתי את חוש ההומור שלו, אני מכירה אותו כבר 14 שנה
ומתוכן היתה לו רק חברה רצינית אחת, הם עדיין יחד. לא הבנתי
איך היא סובלת אותו, יובל תמיד היה מגעיל לבנות, אולי רק
לידידות שלו.
"אני נוסע חודש הבא לאמסטרדם" הוא סיפר לי בעוד אני התלוננתי
על מספר השעות המועט שיש לי לישון בצבא.
"אני בטוחה שתלך לשתות הרבה קפה" חייכתי ביודעי שהוא שונא קפה,
וגם כשצילמנו אצלו את הסרט מגן שלנו ועשינו קפה הוא אמר משהו
בסגנון "איכס - קפה".
"טוב, תהנה, תביא לי מזכרת" קרצתי בתקווה שהוא יבין ויביא.
כבר 8 חודשים לא נגעתי בחומר כלשהו חוץ מפופרס, אבל פופרס היה
חוקי. הכל בגלל הילה המשכתי להגיד בראש שלי, מנסה להאשים מישהו
על זה שבכלל התחלתי לעשן. למרות שידעתי שזה רק באשמתי ולא
אשמתו של אף אחד אחר, כמו שאבא שלי תמיד היה אומר "את תמיד
מאשימה אנשים אחרים - קחי אחראיות על מעשיך, גברת צעירה".
שבועיים אחרי התחלתי לעשן, לברוח מהמציאות, לברוח מהחיים
ההזויים שלי.
"טוב תקשיב שעת הט"ש נגמרת ועוד מעט כיבוי אורות"
"כן, אה?" הוא נאנח ביודעו שהוא לא יתגייס לעולם ורק בגלל שהוא
אלרגי לחיטה - עזבו את העובדה שהוא אוכל לחם כל יום "לילה טוב,
ליאו" הוא ניתק.
שעת כיבוי אורות הגיעה, נשארתי באפילה מהרהרת על הירושלמית
הראשונה שניסיתי כשחשבתי שזה תה (הייתי שיכורה וזה מה שאמרו
לי) והקאתי את העשן. חצי שנה אחרי גיליתי שזה מריחואנה ואז
התחיל לבעור בי הרצון לנסות שוב, להוכיח לכולם שאני גם
"מאגניבה", שגם אני יכולה.
אחרי ירושלמית, בה פייפ ושוב ירושלמית והמון הזיות. התגעגעתי
להרגשה הזאת שהגראס העניק לי, תחושה מטומטמת של אושר רגעי, ואז
הילה הלשינה על חברה שלי אז הבטחתי שאני אפסיק עד שהתיק ייסגר
ואז מכאבי הזדהות לא עישנתי יותר.
גלגלתי את הג'וינט והחזקתי אותו בין אצבעותיי רציתי עוד פעם
לרגיש את האושר הזה. המצית כבר היתה בכיס מוכנה לפעולה. זרקתי
אותו והורדתי את המים.
"טיפה רוח רצון, ליאו" לחשתי, "רק טיפה". | 