רוח קרירה עם ריח של ים,
השמש שולחת קרניים אחרונות של תקווה ונעלמת.
אישה עומדת שם, על המזח.
למרות שכרגע הייתה יותר ילדה מאי פעם.

אור נדלק בבקתות הדייגים מאחוריה,
"הוא חזר הביתה", נשמע צחוקה של אישה.
צהלות הילדים לקראת אביהם,
מהלו את העצב שלה בחיוך.

לבדה על הרציף והרוח מציפה אותה,
מציפה אותה בקור משתק.
גלים של עצב כמו בליבה,
מתנפצים על המזח מתחתיה.
כאילו מבקשים את סליחתה.

לרגע היא באמת האמינה,
היה זה אלוהים בעצמו שנגע בה.
נגע בפניה הקמלות ובגופה המצומק,
נגע ברוך כה חם ואוהב.

היא באמת האמינה,
שלרגע,
היא יכולה לעוף.

ובעוד גופה צולל אל המצולות,
מלווה במנגינת החליל העצובה של חייה.

מלאכים האמינו, שהשמש לא תשקע לעולם.