ואני חושבת שזו שטות מטורפת במיץ שיגעון - מדליקה סיגריה -
כלומר, מה הטעם בכלל?
תחשבי על זה, הרי אין שם דבר - שאיפה מהסיגריה - דבר מלבד
לילות תעתועים במיטות שדים עייפות.
האם ידע? - נשיפת עשן - בכלל שיער?
הבכי בלילות... הסיוטים, הדימום, השקט, הצווחות, הזיכרונות...
-מטופפת באצבעות - מה היה שם? מה ראית?
האם היה מעיר אותך מחלום בלהה נוסף ביודעין? ודאי שלא, הרי
בעצמו לא יכל להירדם כשאת מתהפכת וגונחת, חסרת מנוחה.

ואת... זוכרת שניות כמו היו נצח, מתעקשת - שאיפה מהסיגריה -
לרקד בסופות מחשבתך, לכאן ולכאן, ללא מטרה ממשית, רק לשם
הריקוד עצמו.
הירגעות. מחשבות אקראיות. דבר תביעה. דבר הגנה. פסק דין.

זוכרת...
זוכרת אותנו נמלטים מהגשם המתגבר, ועדיין למוסיקה שלך יש ריח
של קור נעלם בין ידיך המתחממות וטעם המבט שכמו נח על מעיל
הטלאים השחור שהטיפות זולגות עליו באיטיות כמו עיניי היורדות
מטה מטה מפניך לשיפולי כתפיך ונופלות אט אט לעבר - נשיפה -
מופסקות על ידי השולחן שחוצץ בינינו ואני רוצה להפכו על פניו
ולקפוץ לתוך עיניך כמו היו בריכת קיץ חמימה ולהיטמע בתעלות
הדמעות, נושאת את כובד משקלן על גבי. ואילו אתה...

עדיין חולפות במוחי - שאיפה - תמונות הילוך איטי של השמש
מפציעה במזג האוויר האפור וממלאת בהדרגה את גופי בהבטחה של
אביב.
ואנחנו יושבים תחת עץ רחב ענפים, אתה נשען על גזעו כמו היה
בסיס איתן ואני, כתמיד, נשענת עליך, רק עליך.
תחת רגלינו צומחות חרציות כמו רומזות לעננים להתפזר.

אני מסתובבת אליך, חזי מול שלך, ואני מרימה את עיניי אליך במבט
שאישה מסוגלת להביא לגבר רק פעם בחיים, אישונים ננעצים, דוקרים
- עוצמת עיניים - אתה מחזיר אותו מבט, ובינינו עובר פרפר לבן,
נוחת על שורשי העץ עליו טייל כשעוד היה זחל, אך הוא לא זוכר
זאת, כמובן.

אם כן, מה היה שם? לוגמת מכוס התה - חולצה צהובה מכופתרת
שמדגישה את עיניך שבוהות בי, עדיין, בידיי הרועדות, מגלות
סודות עבר, דלילות בוגדניות.
ואני - שאיפה - רק רוצה להתכסות, להתחבא ממך, תחת כנפך שלך,
בחיבוק שהספקתי להתמכר אליו טרם קיבלתיו - נשיפה - הא, ספרייה
וכולה אבק ולחישות.
אני מצביעה על כרך, "כך הייתי", מסבירה, "לוליטה", ופתאום סחף
של כדורי ים וברווזי אמבטיה וגרביוני ניילון צפים בריקבון
התקופה. לוליטה.

הוא מכסה את פניי בבד כחייל בתור אונס, משליך חולצתו, בכדי לא
לראות עיניי השותקות אמת של ילדה בת שלוש - מקמצת אגרוף - ואני
קצת נחנקת, קצת מתה, הוא שבר את חיי - מביטה הצידה - ואילו אתה
שברת רק את לבי.

אך כל זאת - שאיפה? - לא היה עולה על פני השטח לולא המנות
הגוברות והולכות של סופות ים שלוותו, טורנדו מכאן, הוריקן משם.
ואני נחבאת לפינות תמימותי כמו דורותי, מתגעגעת לאותו בית
ולאותן דמויות מגינות שאינן ולא היו מעולם.
אכן, שבעתי מסיפורי ילדותי, ובזמננו פיות ואבירים לא רלוונטיים
יותר מאהבה, כשאני חוזרת ומבקשת "כנס לתוכי, רק אל תנשק".

אך לא - מחייכת - לא זוועות ילדותי קרעו מיתרי לבי וגם לא קול
זיוף שירתך, אלא פעולה ספונטנית של כוח רצון טוב כמשב רוח רענן
בין תלתלי נשמתי, ואני חגה בלולאות וספירלות - נקשרתי סביב
עצמי.
אכן - מסתכלת על בת זוגי לשיחה - אכן שטות מטורפת במיץ
שיגעון.

שיגעון - מפילה את המראה - טירוף - מרימה שבר - שטות - מניפה
אותו וקורעת מיתר לב אחרון.
כבר אין עם מי לדבר.