אולם, ימים חלפו, הטירונות תמה, ושלב חדש בחייהם של חיילים
צעירים נפתח - קורס תותחנים. רק אז החל אלעד לבלוט בעיני יהודה
על הרקע הצחיח של שיבטה שכוחת האל. יהודה שם לב ליופי שניצב
מולו, ואט אט נפל בקסמיו של אלעד.

-"רגע!" עצרתי אותו, "אני לא מבין משהו: אמרת שאתה בתותחנים,
אבל אלעד אמר לידידה שלי מתישהו כשהוא פגש אותה, שהוא משרת
ביחידה סודית מאד".
-"מה?!", ציחקק יהודה, "איזה שקרן כפייתי! אנחנו אמנם חשובים
והכל, אבל ממש לא סודיים. יש כמה יחידות שעובדות באותה גזרה
והן באמת סודיות, והוא היה מת להיות שם, אבל היחידה שלנו ממש
לא סודית".
-"אז למה הוא אמר את זה?"
-"ככה, כי הוא שקרן, והוא רוצה שיחשבו עליו דברים שהוא לא,
דברים שהוא היה רוצה להיות. אין לו בעיה לשקר בשביל לעשות
רושם".

אחרי שהבהרנו את הנקודה הזאת, המשיך יהודה בסיפור על הקורס:
ערב אחד במקלחות, שאת המתח ששרר שם בין יהודה לאלעד אני יכול
רק לדמיין, עלה בין החבר'ה נושא שיחה מרתק: הומואים. חלק היו
בעד, חלק היו נגד, הושמעו דעות שונות - נאורות יותר ונאורות
פחות - ואז החליט טוראי אלעד שגב לשתף את הסביבה בחווית נעורים
מסעירה, בזו הלשון: "היה לי חבר הומו בכיתה ט'... והוא אפילו
ניסה לנשק אותי פעם אחת, אבל לא קרה כלום בסוף". אני מיד הבנתי
שמדובר בי, ורתחתי.

-"איזה שקרן !"
-"אני יודע, עכשיו ברור לי שזה שקר, אבל אז האמנתי למה שהוא
סיפר, וניסיתי לברר עוד על הסיפור הזה. ככה השם שלך עלה בפעם
הראשונה, וזה נתן לי תקווה שיש לי סיכוי איתו".
-"ומה אז? איך הפכתם לחברים?"
-"אתה יודע, לאט לאט, אני התקרבתי אליו, והוא הביע נכונות. ואז
אחרי הקורס שובצנו באותה סוללה, ועשינו קו ביחד. היינו אפילו
באותו אוהל. האינטימיות הקרבית קצת עזרה גם כן. היינו 24 שעות
אחד בתוך התחת של השני: מקלחות, מארבים, אוכל, שינה. לאט לאט
התחברנו והתחלנו לדבר בטלפון גם בסופי שבוע שבהם יצאנו הביתה.
"בסוללה כמעט אף אחד לא סבל אותו, כי הוא היה קצת סוציומט,
ואני הייתי כבר מאוהב בו לגמרי. ואז הגיעה הרגילה הראשונה שלנו
מאז הקורס, והיו לנו תכניות משותפות. לנו ולעוד שני חברים.
החלטנו לרדת לאילת. ואז קרה מה שסיפרתי לך, עם המיני-דיסק".
כמה שנדהמתי מהסיפור בפעם הראשונה היה כאין וכאפס לעומת מה
שעבר לי בראש עכשיו, כשיכולתי לשייך את הדברים לאלעד. זה הכה
בי - הבחור מאילת שיהודה פיתה בחומריות כה רבה הוא לא אחר מאשר
אלעד שלי ! כבר אזלו לי כל ביטויי ההפתעה וההלם במהלך השיחה
הזאת.

אחרי שתיקה הדדית קצרה, הוא אמר בקול רוטט: "אני כל כך מקנא
בך". לא הבנתי במה יש לקנא. אם כבר מישהו פה צריך לקנא, זה
אני, חשבתי. ואז הוא המשיך:
-"מה שהיה לך איתו היה אמיתי, היה... הדדי ותמים. אצלנו הכל כל
כך מלוכלך וזול. תמורת מיני-דיסק ! אתה קולט ? תמורת כסף !
כאילו שהוא זונה. הוא עשה את זה בלי לאהוב אותי בכלל. אותך
לפחות הוא אהב".
-"סליחה ? איך הגעת לזה ?! מאיפה אתה מסיק שהוא אהב אותי ?! זה
לא בדיוק מה שהוא אמר לי", אמרתי בפליאה, כשדבריו של אלעד
מלפני ארבע שנים מהדהדים בראשי בחוזקה: "שנאתי אותך כשנישקת
אותי! רציתי להרוג אותך!".
-"הוא אמר לי כל הזמן: את אלעד גנות אהבתי, רציתי אותו".
לא האמנתי למשמע אוזני, ודמעות כבר החלו חונקות את גרוני.
המשכתי להעמיק ולחקור: מתי הוא אמר את זה? באיזה הקשר? האם כדי
לשלח את יהודה מעליו בתירוץ או שמא מתוך גילוי כן של רגשות?
מתוך השוואה אמיתית בין רגשותיו ליהודה לבין רגשותיו אלי ? לא
יכולתי להקל ראש בתגלית הזו, שכן אימותה הוודאי יפתח לי צוהר
חדש להתמודדות עם הצלקות מאלעד בזווית השקפה אחרת, ויקדם אותי
כברת דרך לא מבוטלת לקראת החלמה שלמה יותר מהפרידה ממנו.

-"מה בדיוק הוא אמר לך?"
-"הוא אמר לי שאתך זה היה הדדי. שהוא רצה אותך. שהייתם חברים
טובים ושהוא אהב אותך, שהוא עד היום חייב לך תודה על כמה
דברים, כמו למשל שלימדת אותו לנגן בגיטרה. זה ממש חשוב לו.
שתדע, שהוא ממש מעריץ אותך על זה".
-"באמת?", היה לי קשה - אחרי כל הטינה שצברתי כלפיו - לדמיין
את אלעד כמישהו עם סנטימנטים לדברים כאלה. לא חשבתי שהוא ממשיך
לחשוב עלי, ולהתרפק על זכרונות, כמוני. לא תארתי בדמיוני שהוא
חש אסיר תודה על דברים שהיו ביננו, כמו למשל על כך שלימדתי
אותו לנגן בגיטרה - דבר פעוט לכאורה - אך בעל משמעות גדולה
עבורו, מסתבר.

לאחר שאמא שלי התחתנה עם גבי היו לי בבית גיטרות כל הזמן,
לפחות שתיים בעת ובעונה אחת - אחת חשמלית ואחת קלאסית. גבי
ניגן כל הזמן, ניגן ושר יפה. זה אחד הדברים שגרמו לאמא שלי
להידלק עליו, עצם היותו הטיפוס המוכשר והחבר'המן שמנגן ומקבץ
סביבו מאזינים מתפעלים. כזאת אמא שלי - נסחפת ונאיבית כמוני.
או שאולי בעצם אני כמוה, על אף שהיא טוענת שהשתנתה. בכל אופן,
הנגינה של גבי הרשימה אותי וגירתה אותי ללמוד. למדתי גם ממנו
וגם בעזרת חוברות ללימוד גיטרה. אף פעם לא הפכתי לגיטריסט
מקצועי... זה לא שהייתי יהודה פוליקר או משהו כזה, אבל הגעתי
לרמה סבירה של נגינה, ונהניתי בעיקר לנגן לעצמי ולשיר שירי ארץ
ישראל מחוברות אקורדים.

יום אחד כשאלעד היה אצלי פתאום עבר לי בראש הרעיון - הלכתי
לחדר השינה אל אמא ושל גבי, שלפתי את הגיטרה מאריזתה, והבאתי
אותה לחדר לעשות לאלעד הדגמה. הוא התלהב כאילו מעולם לא ראה
גיטרה. זה ממש הסעיר אותו, וניכר שהוא מתפעל מהנגינה שלי. שרנו
שירים מהחוברת, כשאנחנו מתעכבים על שירים האהובים עליו
במיוחד.
תומר, חבר הילדות של אלעד, ניגן בגיטרה מגיל צעיר והיה מיומן
מאד, ולפני שהתקרבתי לאלעד בצורה שעוררה ביננו תחרות סמויה
ואיבה גלויה, הוא אף הציע לי להשתתף בלהקה הקיקיונית שהייתה
לו. אני מניח שזו אחת הסיבות לכך שאלעד רצה מאד ללמוד לנגן
בעצמו. אז כמובן, אני תמכתי ועזרתי, והתחלתי ללמד אותו את מה
שאני יודע, בסיוע החוברות. מאז, כמעט בכל פעם שבא אלי, הגיטרה
הפכה לאורחת קבע בחדרי, ובכל פגישה היינו מקדישים קצת זמן גם
לאימון ולנגינה. כשידע כבר לנגן שיר שלם מתחילתו ועד סופו היה
גאה כל כך וניצוצות של אושר וסיפוק ניתזו מעיניו. זה גרם גם לי
אושר. מדי פעם היה מסתבך עם אקורד מסויים או איזושהי פריטה,
והיה מעביר את הגיטרה אלי שאדגים לו, או שהיה יושב על קצה
המיטה ואוחז בגיטרה, ואני הייתי רוכן מאחורי ומאכוון אותו
למיקום האצבעות המדוייק ולקצב הפריטה הנכון.

ביום הולדתו ה-15 שהתרחש שבועות ספורים לפני סיום היחסים
המוחלט ביננו, הלכתי איתו ועם גבי לחנות כלי נגינה כדי שגבי
יעזור לו להחליט איזו גיטרה יקנה לעצמו בכסף שיקבל ליום
ההולדת. לבסוף, כשבחר גיטרה, היו חסרים לו מאה שקלים כדי
לרוכשה, והדבר העכיר את רוחו. לכן הודעתי לו, שזו תהייה המתנה
שלי - השלמת הפער לקניית הגיטרה שהוא כל כך רוצה. נכון שזה קצת
קר ולא אישי לתת לחבר טוב כסף במתנה, זה יותר מתנה של סבתות או
דודות, אבל זה היה בבחינת סיוע להגשמת חלום, וכך היה. הוא שמח
עד עמקי נשמתו, ולאחר שקנה את הגיטרה, התחיל ללכת למורה פרטי
כדי לקדם את יכולותיו בנגינה על הכלי שבו התאהב. במקביל, משום
מה, אחרי התפנית ביחסינו, אני הפסקתי להתקדם עם הנגינה, הזנחתי
אותה, ואילו הוא המשיך קדימה, מה שעורר אצלי קנאה מוזרה, כאילו
גם ברובד הזה דרכינו מתפצלות. הוא התחיל לנגן עם תומר, מה
שליבה את הקנאה אף יותר.

הייתה זו התקופה שבה חשתי ניכור מצדו, וחוויתי אהבה חד צדדית,
ופעמים רבות הייתי מדוכא מאד במחיצתו. לעיתים, כשהיה אצלי
והייתי אכול עצב ותסכול, הייתי שוכב במיטתי ובוהה, והוא היה
מתיישב עם הגיטרה על המיטה ומנגן לי שיר נוגה, שהיה חודר לתוכי
ומוציא את הדמעות החוצה. השיר שהכי אהב לשיר ולנגן היה השיר של
תיסלם - "יש לך אותי". הוא היה פורט בעדינות מקסימה ושר בקולו
הערב, את השיר, שאז מילותיו היכו בי ללא רחם: "לכי ילדה
אהובה, אל חופים רחוקים, אל חלומות אחרים. יש עוד דרכים שאותן
לא עברו מעולם, לכי לשם. קחי לך ילדה אהובה, את תרמיל האתמול,
יש בו כמעט את הכל. לכי, ילדה אהובה, כי עוד לא מאוחר, אל
המחר. לא, לא, אל תשכחי, גם כשעצוב לך, יש לך אותי. לא, לא, אל
תשכחי, אני כאן. אל תכעסי, אהובה, אם נתנו לך לחשוב, אין כאן
מקום לאהוב. פעם היה זה חלום, שאליו מגיעים ממקומות אחרים".

בסוף כיתה י', השנה שבתחילתה הפסקנו לדבר, במופע הסיום שנערך
בבית הספר, השתתפו בין היתר גם תומר ולהקתו. מה רבה הייתה
הפתעתי לראות את אלעד עולה לבמה בין חברי הלהקה, כשגיטרה
בזרועותיו. אותה הגיטרה שהיה לי חלק בבחירתה ורכישתה. צביטה
אירונית אחזה בליבי - אני הקניתי לו את הכלים הדרושים לשם
הנגינה בגיטרה, והוא ממשיך איתם למחוזות שבהם אני לא קיים.
באותו זמן לא ראיתי בכך הישג. ראיתי רק את הצד השלילי. לא
הסתכלתי על כך כהשארת חותמי עליו, כאילו הוא לוקח עימו חלק
ממני, חלק ממה שהייתי עבורו. ואילו עכשיו, נגלה לי מפיו של
יהודה שבעצם, היה זה בדיוק כך. הגיטרה העצימה את חשיבותי
עבורו, וליוותה אותו אחרי עזיבתי את חייו כמעין סמל ליחסינו.

קצת לאחר הפרידה מאלעד, התגרשו אמא וגבי, מה שהפך את תחילת
כיתה י' לאחת התקופות הקשות בחיי. גבי, כמובן, לקח איתו את כל
מה שהביא, כולל את הגיטרות, וגם כמה דברים שלא היו שלו, כמו
מחצית מעלות הבית, שאמא הייתה האחראית הבלעדית לרכישתו
בהלוואה, אך בטחה באדם הלא נכון ונותרה חסרת כל בגללו. נאיבית
כבר אמרתי? וזה לא שגבי היה חרא של בנאדם. היו לו צדדים
חיוביים, כמו למשל הנגינה. הצרה איתו הייתה אחרת. הייתה לו
מניה-דיפרסיה, על כל מה שמשתמע מכך. היו לו תקופות של עילוי
מדהים, פריחה ויצירה, השקעה בעבודה ובמשפחה. ומנגד, היו לו
תקופות שפל בלתי ניתנות לתאור, של רביצה חסרת מעש במשך יממות,
של אבטלה ושל הענקת יחס גועלי לסביבה. הכדורים שהוא היה אמור
לקחת, ושאכן לקח לפעמים, נשארו מיותמים מעל המקרר. היחסים בינו
לבין אמא הדרדרו באופן מתמיד, בעיקר בתקופות בהן לא היה חוזר
הביתה בלילה, בלי להודיע דבר, כדי לבלות ולבזבז את הכסף שאמא
הייתה מרוויחה בעמל כפיה, כשהוא מתבטל להנאתו. שנאתי את זה,
שנאתי את שניהם. בימי שבת הייתי מתעורר פעמים רבות לשמע
צעקותיהם, או יותר נכון צעקותיה של אמא ותשובותיו האידשות של
גבי, ולאחר מכן התייפחותה של אמא. לא יכולתי לסבול את זה, ועם
כל הקושי שהיה כרוך בכך, שמחתי כשהם נפרדו סופית, כשהוא קם,
לקח את חפציו ועזב, והגיטרות איתו.

עכשיו מה שעניין אותי היה לשמוע מה עוד יש ליהודה לומר לי על
יחסיי עם אלעד שאני לא יודע. כבר היה לי נהיר - יהודה הוא מכרה
זהב של מידע מודיעיני חסר תחליף בכל הקשור לאלעד. וכך, הוא
המשיך לנדב פרטים:

-"שאלתי אותו גם פעם אם עמד לו כשהתנשקתם, והוא אמר שכן, שעמד
לו, הוא אמר שהוא נמשך אליך".
בראשי חזרו להדהד - בחוסר התאמה מוחלט למידע החדש שיהודה סיפר
- דברים שאמר אלעד בשיחת האימים: "לא רציתי את זה ! אתה כפית
את זה עלי ! זה מגעיל, אנחנו שנינו בנים !".

לא יכולתי שלא לחשוב על אותן פעמים שרציתי לשלוח יד תמימה אל
מפשעתו של אלעד, לגשש, למשש, לבדוק אם הוא מגורה, אך תמיד
חששתי שזו תהייה חציית גבול. גבול של הגדרות, שמצידו האחד
נמצאת ארץ "ההתנסות הלגיטימית" ומעברו השני ארץ "ההומואיות
הוודאית". גבול, שידעתי שאלעד לא יעז לחצות, ושהליכה עליו תסכן
את המשך יחסינו הנוכחיים בכלל, ואת ההתמזמזות הרגעית בפרט,
והרי על שפתיו הנוגעות בשפתי לא הייתי מוכן לוותר בעד כל הון
שבעולם. כמובן, גם חששתי שאשלח את ידי, והיא תיתקל באיבר רפוי
המכריז על איזה צד של הגבול דורך אלעד. וכעת הסתבר לי, בעצם,
שלו הייתי אוזר אומץ פעם אחת, מנמיך את ידי מבטנו, מחזיר אותה
מישבנו בלי לשנות קו גובה או אפילו מצמיד את ירכי אל חלציו,
יתכן מאד שהייתי נתקל בזיקפה שאינה משתמעת לשני פנים. ומשם אי
אפשר לדעת לאן העניינים היו מתפתחים, אך קיים יסוד סביר להניח
שהיו מתפתחים בכיוון שאני רציתי (וכנראה, גם הוא). יסוד מספיק
סביר כדי לגרום לי עכשיו להצטער על כל מה שלא קרה, שוב.

תוך כדי השיחה נעשיתי שוב מודע לעובדה שברובד הפיזי לא היה
ביני לבין אלעד כמעט כלום, לא יותר מהתמזמזות, ושוב נתקפתי
קינאה ביהודה, וגם אמרתי לו את זה, אבל הוא מיהר להרגיע: "אז
מה אם אנחנו הגענו יותר רחוק. אצלכם זה לפחות היה תמים והדדי".
אבל זה לא ממש ניחם אותי, ובכל פעם שהוא הזכיר את מה שהם עשו
במיטה, הקינאה מילאה את כל עורקי וזרמה לי בכל הגוף. לא האמנתי
שמישהו אחר מלבדי - מישהו ממין זכר - זכה למגע מיני עם אלעד,
מגע שאליו כל כך השתוקקתי אני - ועוד מתוך אהבה עזה וממושכת,
בעוצמות שלא חוויתי מאז שוב, כמה שזה מצער להגיד. וזה לא שלא
חוויתי דברים. פשוט קשה לי להגיד שהיה משהו שהתעלה על האהבה
שלי לאלעד בקריטריונים של תום, טוהר ואמונה בלב שלם (אפילו אם
לפעמים תוך התעלמות נאיבית מסימנים הפוכים) שהכל הדדי.

כך המשכתי, כשלגופי הנשק, ובידי הצמודה לאוזן מכשיר הפלאפון,
להתהלך חסר מטרה בסביבה הקרובה למגורים. לעתים, באיטיות נוגה,
ולעתים כאחוז תזזית, בהתאם לדברי יהודה השונים בעצמתם הרגשית
ובהשלכותיהם עלי. היו דברים, כמו התגלית האחרונה על רגשותיו
האמיתיים, לכאורה, של אלעד כלפי, שהוציאו אותי לחלוטין מאיזון
וגרמו לי סערת רגשות יוצאת דופן. הרשיתי לעצמי אפילו להאשים את
יהודה בחוסר רגישות על כך שפוצץ בפרצופי את על הפרשה בעודי
באבט"ש, הקשה והמעיק ממילא, שבעת התגלית רק מחציתו חלף, ונותרו
עוד כמעט שבועיים לסיומו. השוויתי זאת לכעסו על יוני, ידידה של
בת דודתו, על כך שעימת אותו עם נקודת תפנית כה קריטית בחייו
דווקא על סף הגיוס, עימות שליווה אותו במהלך הטירונות הסבוכה
לכשעצמה.

מיד כשהסתיימה השיחה, לפני שהספקתי לעכל ולו חלק מהדברים שעלו
במהלכה, התקשרתי לגלי, לפתור לה את החידה, שזה עתה נפתרה
עבורי. אני לא יודע איזו שתיקה הייתה ארוכה יותר - שלי לאחר
שיהודה סיפר לי, או של גלי לאחר שסיפרתי לה. על אף שבמרוצת
הימים עדכנתי אותה בפרטים שסיפר לי יהודה על עצמו ועל הבחור
מהסוללה שלו, הוא אלעד, גם גלי לא העלתה בדמיונה תסריט שכזה.
ואכן, לא היה לי פשוט להתמודד עם הדברים. חשבתי עליהם בלי
הפסקה מאז אותה שיחה גורלית, מהפכנית ועמוסת פרטים: לפני
השינה, במשמרות, בהפסקות, בארוחות. לא פעם המחשבות היו קשות
מנשוא, וכמה דמעות של ייאוש מצאו את דרכן אל סנטרי ומשם אל
שרוול הכותנה של מדי ה-ב'.