סוחבים הלאה.
כולנו סוחבים הלאה.
ככה. בדיוק.
סוחבים הלאה.
סוחבים הלאה.
בלילה הקהה
מתכופפים
איש איש
מעל קערתו
מעל מררתו
מול משברי כאבים
נופלים מתקפלים
יורקים בתיעוב, בחולשה, גלי קיא
שהצטברו כל היום מול שמש סומא
מסמא
שמש תעתוע.
שמש קודר דרקוני.
שמש זכר. דוקרני.
בבוקר קמים, גיבורים בלי קהל,
זורקים סמרטוט על הראי
מתגלחים, מזדלפים,
מחביאים תחבושות מדממות עמוק באפלת ארונית האמבטיה.
משעי שבמשעי טופפים החוצה,
מנסים להשתלב בנוף מול שמש תעתוע  
שמש נקבה אלימה
עם ההבל האורב ומחכה.  
הבל מעיר את נחש הפחד
העוקץ במורד הבטן.
בין לסתות הדוקות מזעם
אנחנו תוחבים הררי כעס על עצמנו.
על שכמותנו.
משעי שבמשעי טופפים,
במעליות, במדרגות, על אספלט רותח, על דוושות גז,
במשרדים. בכוכים. בעבודות. בניירות.
מדברים. מדברים. ממשיכים.
לפעמים לרגע, נפתח צוהר,
טיפות של וידוי מותזות באוויר.
נישאות על כנפי רוחות החמסין,
שלהי זכרונות, בושם הדרים רחוק,
נשימה רכה. קרוב. אחיזה.
איש חומל איש חומל אשה חומלת
חתול משייף ציפורן מפוארת,
אדיש מול איש סולח לעצמו לרגע.
מרכין ראש מול אשה. ושותק.
לרגע.