ללירון

כשאגיע למרומים אתחנן בפני האלהים שיאפשר לי, ולו רק לדקות
מספר, לשוב אליך, אהובי. 999,999 פעם אשק לשפתיך בתשוקה. אקח
אותך עמוק בזרועותיי ואלחש לאוזניך מילות פרידה מרגשות. ולאשתך
אתן מיליון מכות. כן, למכשפה הזאת לא מגיע פחות. אותה מלכת
יופי ששבתה את נשמתך בחיוכיה ובהילוכה המתחנחן. חטפה אותך ממני
בלא לאפשר לי להשיב מלחמה.
כבר חשבתי שאתה עומד להציע לי נישואין. המילים עמדו על סף
לשונך. מבטים מטורפים נעצת בי. הייתי שלך. אתה היית שלי. אם
כן, מה גרם לך ללכת איתה? כיצד סחפה אותך אחריה כרוח המרקידה
פיסת נייר? רק זאת אני רוצה לדעת.
ההיה זה יופיה? איני חושבת. או קולה המתנגן? קולי דומה. אם לא
יפה יותר. אולי נהנית מבדיחות הקרש העלובות שנהגה לספר תוך כדי
ליטוף פה וליטוף שם? מה היה בה שלא היה בי? ענה לי, אהובי. הרי
היינו כה דומות.
הייתי רואה אותך בגן הציבורי, ילדתך ישובה על ידך וחיוך בפיה.
וליבי היה  נופל. עננה של כאב הייתה מכסה על כל כולי. כי ידעתי
שזו הייתה יכולה להיות הילדה שלנו.
ביום הנישואין העשרים שלכם, ואת זה אינך יודע, שלחתי לכם זר
פרחים ססגוני. בלי שם. בוודאי תמהתם מי השולח. עיקמתם את תווי
פניכם במבוכה. אולי הצטחקתם.  והמשכתם הלאה בחייכם. לא עלה
בדעתכם שאולי זו הייתי אני. וכי למה שתחשבו עליי? הייתם כה
מאושרים יחדיו.
עוד וידוי יש לי. באותו לילה אכזרי בו הופיעה בחייך, ניסיתי
לשים קץ לחיי. בצעדים כושלים טיפסתי אל הגג. התקרבתי לקצה.
שלחתי את רגלי הימנית קדימה. לא פחדתי. רק אתה היית בלבי. לא.
לא היה בי פחד. אבל לא היה לי אומץ. חזרתי כלעומת שבאתי.
חודשים אחרי הייתי בדיכאון. לא אכלתי אלא מעט. רזוני הדאיג את
הוריי. נהגתי לשרוט את ירכיי וגבי. ונהניתי. בחיי. נהניתי
מהכאב. ואז, כך פתאום, ביום בהיר אחד, קמתי והחלטתי שמספיק.
חזרתי לאכול. חזרתי לחיים רגילים. זה היה היום בו ראיתי
לראשונה את בעלי.
ואז התחלתי לשכוח ממך. זה היה תהליך ארוך וקשה, אבל הצלחתי לא
רע. כמעט והצלחתי לשכוח איך אחותי התאומה גזלה אותך ממני.