גלי עטרי שרה בחדרי. המנגינה היא כקצב הדופק של כפות רגליי.
דופק שפועם ונעצר על מזרן המיטה. רגליים מקופלות. ברכיים שהם
קצה קודקוד משולש. בשיר הזה היה משהו שעשה לי לבכות. אבל דווקא
בכי כזה של אושר.
רציתי לשלוח  SMSשאני מאושרת, אבל אחר כך הבנתי שאם ישאלו, אז
אין לי על מה. סיבה טובה.
סיבה טובה שארז החנה היום בבוקר את האוטו על מדרכה תות בננה,
יצא לקנות סיגריות והשאיר את הילד שלי באוטו. לבד באוטו.
סיבה טובה שהוא קיבל קנס כזה מנופח. שהוא מלמד את הילד שלי
הרגלים רעים. שהילד צריך לריב אחר כך עם נהגיי מוניות ולהסביר
לאן נעלם האבא שלו.
אבל אז מה, הלך לרגע למכולת של אולגה. הבת שלה מרינה עשתה לו
עיניים של חתולה מיוחמת, נמרה, זאבה. ונשאר קצת. לעשן איתה
סיגריה, ללקק לה את האודם.
אז מה עם בינתיים הילד מתיישב לו על שפת המדרכה, בעוד שגרר
צהוב וגדול אוסף לו את האוטו של האבא שלו. ואז מה אם הוא מתחיל
לצבוע בצבעים מהקלמר את קצה המדרכה- אדום, צהוב, אדום, צהוב.
מותר לחנות.
גם אצלי בנשמה חנית ואת כל הסיגריות של מרינה תקעת לי בנשמה.
אויר לא נשאר לי לנשום איתך. עשן של מרינות בריאות שלי.
זהר למה אתה מלכלך? המדבקה של יום הזיכרון עכשיו לא יורדת. זה
דלת כניסה של החדר שלך , לא הדלת של הכיתה. בכיתה תדביק כמה
מדבקות שאתה רוצה.
אין לי סיבה באמת טובה לבכות או לצחוק. קצת הקלה שהכל נגמר
כבר. יום הזיכרון ויום העצמאות. אין לי אף אחד להתאבל עליו
ועדיין אני מאוד עצובה. לא יודעת, אולי אני מתאבלת על עצמי.
סתם דיכאון. של חום, של גלולות. של יום ללא עבודה.
אני יודעת שאני מתאבלת וכועסת על כל מה שקרה פה לפני 57 שנה.
דעותיי לא מיועדות לייחצון. אני אפילו לא מעזה לחשוב עליהם
בפרהסיה. אבל ההתאבלות היא בהחלט על מה שעשינו כאן בארץ הזו,
או על מה שלא. היינו. צריכים. לעשות.
לא, אולי לא כדאי שתשאל אותי את זה. בוא נעבור נושא, טוב?
שוב יחזור לי הדיכאון.