|
כי כמה שתגיד לי לסבול
אסבול
אני עפר לרגליך
וכלואה בין שתי ידיך.
ללכת בשבילים
שסימנת לי
בלילות ללא שינה
וכאב.
אתה מאיר פה את הדרך
בדרך האינסופית הזו
הסוף כבר היה
אתה מביט בי וגוער
מביט בי וגוער
בשנים של חרדה. |
|
|
עזבתי את
הקיבוץ,
אני חיה בתל
אביב בהקפה.
ניסיתי למצוא
עבודה בסטיקייה
אבל
יותר משתלם
לנקות חדרי
מדרגות.
אני שונאת
תפוחים.
צאלה ביטון,
עוזבת קיבוץ. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.