לפעמים אני מרגיש כמו פיה.
ולא במובן של לעשות קסמים, מה פתאום, אני לא מאמין בקסמים. פיה
במובן של יצור קטן שיכול להרגיש רק דבר אחד, רק רגש אחד,
בו-זמנית והרגש הזה, היחיד, ממלא את כל כולו.
ככה אהבתי את קרן, ככה שנאתי את בית ספר. ככה.
ככה גם הלכתי לפגישה ההיא.
יפעת הייתה יפה באותו היום וגם מכוערת. אני הייתי שקט.
היא דיברה בין השתיקות שלי ובעצם גם בתוכן עד שלא היה לי מקום
לומר דבר. לא היה גם לנו מקום. המסעדה הייתה מלאה וכך, רעבים
למשהו שעוד לא הגדרנו (אולי כי לא היה תפריט) נגררנו לים. כולם
הולכים לים. המציל, המתרחצים, כולם בים. אז גם יפעת שם. אני
יודע את זה כי היא מדברת, הרשרוש של הגלים לא נשמע כמו תמיד.
אני נרגע. אנחנו מוצאים מקום לשבת וגם אני מתיישב לידה.
היא מביטה בי והיא יפה, אני מסיט את המבט והיא מכוערת אבל הים
כחול-כחול אפילו שהוא קצת ירוק. אולי גם הוא אוהד את מכבי חיפה
ולא נעים לו להודות.
לא כולם יכולים להיות פיות. פיות, יש להן מן חוק כזה. חוק
הייחודיות.
יפעת שומעת את המחשבה הזאת. אני יודע כי היא מביטה בי לפתע
במבט של תוכחה. אני מביט בה והיא מכוערת, אני מסיט את המבט
והיא יפה אבל הים כחול-כחול אפילו שהוא קצת האדים פתאום. בהינו
בתפריט. יפעת הזמינה משהו ואני משהו אחר ואכלנו ביחד. אחר כך,
הלכנו למכונית ויפעת שתקה. גם אני לא רציתי להרוס את הרגע.
החזקנו ידיים כמו בתפילה שהפיה תלך ממני ויישאר רק הקסם שבו
אני לא מאמין.