ספונטני משו.

אני יושבת פה איתו דקה לפני השקיעה.
שנייה אחרי שהציפורים כולם התעוררו.
שנייה לפני שאני מנשקת אותו.

אני יודעת שאני לא בטוחה בשום דבר. ממש כלום.
הוא הסיבה היחידה שלי להיות לא בטוחה.
כי אם אני יודעת שיש משו מדהים כמוהו, שמחכה לי בבית,
קשה לי לראות שלמות בדברים אחרים.

ואני יושבת כאן, ומספרת לו בחמש ורבע בבוקר על דברים שעשו לי,
דברים שעשיתי.
ואני יודעת כמה שהדברים האלה הם חלק אבוד ונגוע בי,
אבל אם אני יודעת שבסוף החודש הבא אני אהיה איתו על ספינה
שמפליגה רחוק רחוק מכאן,
אז לא אכפת לי לספר לו אפילו שבעבר הייתי גבר.
[לא, לא הייתי גבר.]

אני רוצה לנשק אותו מחר לפחות שעה.
פשוט לשכב שעה לידו, להצמיד את השפתיים שלי עליו,
ולטעום הכול במשך שעה.
בלי שום מילה, בלי שום הפרעה.
אני רוצה את זה רק כי אני יודעת שמחר, מחר יש לי שעה שלמה של
הכול.
רק כי אני יודעת שמחר יש לי קצת חופש.
הטעם של החופש בין השפתיים שלו, טעים יותר מהטעם של גיל 18,
אני בטוחה.

יש לי מבחן בהיסטוריה על הבוקר, ויש לי שעה של נשיקה איתו
בצהריים.
אז למדתי כל הלילה למבחן בהיסטוריה, ואני מרשה לעצמי לפנטז על
הנשיקה ההיא כל המבחן.
לשם האיזון.

טוב, אני מניחה שאני אפסיק רק כי באמת שכבר אמרו הרבה על
אהבה.
ואני גם די בטוחה שאמרו דברים הרבה יותר יפים, ובעלי משמעות.
אני פשוט כותבת, כי הכול לוחץ בפנים, כי אני חייבת לספר לכם
ש...

אף אחד עדיין לא אהב ככה.