"עכשיו אני חופר...
את הבור בחצר...

זה הרי אלמנטארי במקרים כאלה. עכשיו אני חופר את הבור
בחצר...
מזמזם לעצמי את האגודה לחקר התמותה של משינה וכאלה... וחושב על
מה הייתי יכול לעשות עכשיו אם היה לי עוד חמש שקל בכיס  - כשאת
מתקשרת.
את מספרת לי על כל השטויות שעברו עלייך בעבודה ומתעלמת לגמרי
מהרעש של האדמה המושלכת. חושבת שהתור בסופר זה הדבר הכי מסריח
שיכול לקרות, חושבת...
אני לא מספר לך מה קרה אתמול. איך חזרתי שיכור מהתחת מהחתונה
של רמי והסתובבתי איזה שתי דקות בבית מנסה להתייצב. איך צללתי
יחד עם הכוס של המים על הספה ונרדמתי על העור הרטוב. ובבוקר
התעוררתי עם כאב ראש ברמה של פטיש אוויר מחורבן בגודל עשרים
מטר, רק כדי למצוא שתי רגליים מאחורי הספה. איך מצאתי שם את
הגופה של הכלב שלי... לא, אני מכסה את הבור ואומר לך שהכול
מצוין...
אני מנתק והולך להכין לעצמי קפה(פלטינום עם שני סוכר). יושב על
הדשא בחצר ומסתכל על העיגול עפר שבולט בצד. חושב על איפה הייתי
יכול להיות אם לא הייתי גר פה, עובד בעבודה הזאת, חי את החיים
האלה. אולי אם היה לי עוד חמש שקל בכיס...
אולי אז הייתי  קונה כרטיס אוטבוס לאיפשהו ומתחיל לעבוד בתור
איזה עובד סופר שאף אחד לא מכיר כמו הגמד שמסדר אצלנו את
הירקות.

אני חושב שיותר מאוחר אני אשלם בבנק את החשבון של האוניברסיטה,
אסע לעבודה ואחזור הביתה,
אסתובב לי בשקט המחריש אוזניים של הלילה, בקור הזה ואחפש משהו
- משהו שונה ביום הזה, משהו שיעשה לי את היום. אסתובב לי בשקט
ליד המלונה הריקה, אשב על העיגול עפר ואשרוק... ואם מישהו
יסתכל עלי מהגדר ויחשוב שאני מטורף אז בכיף. אני אשב לי על
העיגול עפר שהיה... שהיה משהו, ואשרוק."