אני יושבת ליד החלון ומביטה אל השמים. שעת ערב מאוחרת. כוכבים
רבים מנצנצים בשמים. אינני יודעת כמה זמן כבר יושבת כך. רק
בוהה במתרחש מעברה השני של הזכוכית. ההרגשה שמשתלטת עליי היא
שהזמן עצר מלכת. לעתים נדמה לי שאם ביכולתו של האדם היה להבין
מאיזה כיוון באה הרגשה זו או אחרת וכיצד ייתכן שהיא מסוגלת
להשתלט על נפשו ולהכאיב מבפנים, היה ניתן למצוא גם מזור לכאב
הזה. התחושה היא שהכאב אט אט מתחיל להשתלט על כל הגוף והוא
חונק מבפנים. אי אפשר לשבת, אי אפשר לעמוד, רק לבצע פעולה
כלשהי, להרגיש משהו...
אני מנסה לחשוב, אך במקום לפתח קו מחשבה הגיוני, שאלתה חוזרת
בראשי ללא הרף, ללא שום סימן שתיעלם בקרוב. אינני רוצה שתיעלם,
אך התשובה מאחרת לבוא. רק כעת אני מבינה שהזמן עצר מלכת מאז
שהיא שאלה אותי את זה בפעם הראשונה. אני יודעת שלא אשכח את
היום ההוא לעולם.
הרוב המכריע בסביבתנו תמיד חשב שהתנהגותה זולה במידת מה,
משוחררת מדי. ובשבילי היא הייתה הכי אמיתית. היא תמיד הסתובבה
עם בגדים גזורים במקצת, על כתפה השמאלית - קעקוע, באפה - עגיל.
מעולם לא לקחו את דבריה ברצינות. "רשלנית הילדה, כזאת תישאר,
לעולם לא תשתנה", כל אחד ראה את עצמו פסיכולוג, פילוסוף וחוקר
התנהגות אנושית גם יחד, כשהעניין הגיע אליה. לא היה אדם שלא
היה בטוח שיודע בדיוק "מהו פרצופה האמיתי", ובשבילי תמיד הסתתר
משהו עדין ומסתורי מאחורי חיצוניותה. האמת היא שלא טרחתי
במיוחד לחשוב ולהבין את העולם שלה. מעולם לא קיבלתי אותה כמו
כולם, אך גם לא התעמקתי. העדפתי להתעלם. העניין הוא שהיה לי
זמן לדבר איתה, אך ברוב המקרים לא היה לי מה להגיד. לא יכולתי
להבין מדוע מכל האנשים שבעולם היא הייתה חייבת לבחור דווקא בי.
התעלמתי גם מהמחשבה על זה...
כך, התעלמתי גם מהשאלה הראשונה שלה באותו בוקר. היא הגיעה,
כהרגלה, באמצע היום משום-מקום ופשוט שאלה. ללא הקדמות, ללא
הסברים. שאלה. אחת. קצרה...
הכאב יותר מדי חונק עכשיו. לא נוח במיוחד גם ללכת מפינה לפינה
וגם לנסות לחשוב. אך אסור לעצור, אחרת הוא יחנוק לגמרי. רק
לעשות משהו, להזיז רגלים, ידיים, גם להרביץ לעצמי, לעיתים, אם
צריך... אם צריך, אמרתי.
באותו הבוקר התעלמתי. גם אחר הצהרים לא ייחסתי תשומת לב
מופרזת... וכשהעניין מגיע לתשומת לב, בשבילי "מופרזת" ובשביל
אחר " מועטה" - אותן מילים. "סוף מעשה במחשבה תחילה" - לא עליי
נאמר...
מצאתי תשובה. לא באותו בוקר. שבוע שלאחריו. חשבתי שמצאתי...
היא הגיעה אליי שוב משום-מקום ושאלה אם יש לי תשובה. הייתה לי
ועניתי. התשובה הייתה קצרה. שתי אותיות. הברה אחת - מעשה בלתי
הפיך. "כן" הייתה התשובה.
היא הסתובבה בשקט, בלי לומר מילה ופנתה ללכת. לפני שיצאה,
העיפה עליי מבט אחד, ארוך וקודר, כואב וריק, מייגע ומלא,
אירוני וסרקסטי. מה לא היה בו. ואולי הרגשתי כך כי היה הוא
מבטה האחרון...
שאלתה הייתה אם הגיוני לסבול כאב ולא לגרשו בשביל חיבוק...
ליטוף... לא שירחמו, רק שיעניקו טיפת חום. טיפה אחת של חום
שבשבילה שווה לסבול שנים, להתמכר לאפילה...
קצה מחשבה מתקרב אליי. עוד לא ברור לי לגמרי. אני תוהה אם
הייתה התשובה... או אם הייתה הילדה...
08.06.05 |
