כמו בכל בוקר, הגעת לבית הספר. ואני חיכיתי לך בחיוך גדול.
ממתינה שתורידי את הילקוט לרצפה ותחייכי אליי. תתני לי אישור
לחבק אותך, להרגיש אותך, לאהוב אותך.
כמו בכל בוקר סיפרת לי איך ישנת ומה עשית אתמול בכל דקה
ביום. דיברת ואני הקשבתי. שמעתי את קולך והוצפתי אושר.
כמו בכל שיעור חיפשתי את הזווית המתאימה ביותר להסתכל עלייך
ממקומי במשך השיעור. המורה מדברת ואני שקועה במחשבות עלייך
ועליי.
כמו בכל שיעור חיכיתי לראותך מחייכת, מביטה בעיניי בחזרה
מדיי פעם.
כמו בכל הפסקה רצתי אלייך ויצאנו יחדיו מן הכיתה, משוטטות
בבית הספר עם דו שיח בפינו.
כמו בכל הפסקה בשלב מסויים דעותיי הסתכמו בשלוש מילים כדי
להקשיב לך יותר ויותר. להיות מוקסמת מקולך.
כמו בכל צהריים הפעמון צלצל בפעם האחרונה ואנו יצאנו בחיוך
יחד משערי בית הספר. נשקת על לחיי ואני החזקתי אותך בזרועותיי
כל כך חזק ולא הרפיתי עד הרגע האחרון.
כמו בכל צהריים עליתי על האוטובוס משחזרת שוב ושוב את אותה
הנשיקה ואותו החיבוק בחיוך מאוהב.
וכמו בכל לילה נשכבתי במיטה כשדמעות מכסות את פניי ומבט שבור
ועצוב ניכר בעיניי. שואלת את עצמי שוב ושוב והאכזבה הולכת
וגוברת -

זה אסור?