אבשלום התחיל לשנוא  כבר בגיל 15. זה קרא כאשר קטיושה נפלה על
חצר ביתו בקריית שמונה. הקטיושה נשלחה על ידי אירגוני מחבלים
שישבו בלבנון. מאותו רגע התחיל רומן שנאה סוחף בין אבשלום
לאומה הערבית. זה התחיל כבר שבוע אחרי שנפלה הקטיושה. אבשלום
שמע את אחמד טיבי מתראיין בערוץ 2 . אבשלום קפץ והשתולל. הוא
התחיל לזרוק כריות על מסך הטלוויזיה, וצעק כל מיני קללות.
הוריו לא העירו לו כי חשבו שאין מה לעשות. הוא עצבני בגלל
נפילת הקטיושה ויקח איזה שבוע עד שירגע, וחוץ מזה אחמד טיבי
באמת אמר דברים מעצבנים.
בגיל 18 אבשלום התגייס לגולני. באותה תקופה הוא היה פטריוט
אמיתי וחזק כמו שור. בטירונות הוא זכה בתעודת החניך המצטיין
וכבר חשב על קצונה. אבשלום כבר ציפה בקוצר רוח להיכנס לשטחים
ולהתחיל לסמן איקסים על הרובה שלו. שתי הפעולות הראשונות שלו
היו ההצלחה. בפעולה הראשונה הוא אומנם לא הרג אף אחד אך הוא
פצע את אחד מבני זונות הללו. בפעולה השנייה הוא כבר הרג.
בהתחלה הוא היה בהלם מכיוון שראה את מחבל נופל ממש מולה. הוא
ראה איך חייו נעלמים לאט לאט. באותו רגע בודד  הוא לא נראה לו
כל כך רע, היה אפילו בעיניו מעין זיק של סקרנות ואהבת חיים,
באותו רגע  אבשלום לא שנא את הערבי הזה אלא רצה לשבת  ולנסות
להכיר אותו. אך הצרורות ששרקו לו מעל הראש החזירו אותו
למציאות, והוא הסתער על המחבלים בשאגת "תמותו בני זונות".
מאותה פעולה אבשלום כבר לא חשש להרוג . הוא עשה זאת בקור רוח
ושלוות נפש.

כשבנו של אבשלום נולד אבשלום  היה מאושר. הוא החליט לקורא לו
אריה אך בסופו של דבר כולם קראו לו  אריק. אריק היה מוצלח ממש
כמו אביו. הוא הצטיין בספורט ולמד את האלף בית כבר בגיל 5.
הבנות התחילו לרדוף אחרי אריק כשהיה רק בן שלוש. כל הילדות בגן
תמיד רצו לשבת לידו. באחד הימים סביב יום הולדתו ה-11,ישב אריק
עם אביו ויחד הם צפו בטלוויזיה. בטלוויזיה היו שני אנשים שלחצו
ידיים  ואריק התמים שאל את אביו מי הם. "אתה רואה את הבחור
משמאל , זה ערבי. עליך לדעת אריק -לעולם אל תסמוך על ערבי, הוא
אולי נראה נחמד וחייכן אבל אם רק תפנה לו את הגב הוא יתקע לך
סכין עמוק בלב". ומי זה האיש השני שאל אריק "זה אוהב ערבים"
ענה לו אביו, "הם יותר גרועים מהערבים עצמם".  
אבשלום נהרג בפעולה ברפיח כשאריק היה רק בן 13. בהלוויה של
אביו באו עשרות חיילים וכולם בכו וגם אימו מכעט נשברה והיה
צריך לתמוך בא כשהיא הלכה. אריק לא בכה מכיוון שרצה שאביו יראה
איזה אמיץ הוא, אך מפנים אריק עמד להתפקע. מאותו יום אריק הפך
להיות ילד אלים. הוא הרביץ לילדים מהכיתה שלו וזרק שולחן על
המורה שלו. אימו של אריק לא ידעה מה לעשות וגם לא נראה שהיה
אכפת לה כל כך.
ליום ההולדת ה-15 אריק קנה לעצמו סכין פרפר, והתחיל לדמיין במי
הכי יהיה כיף לתקוע אותה. והילד הראשון שעלה לו בראש היה עודד.
עודד היה ילד קטן וצנום שלא אכל בשר מכיוון שהוא "לא רצה להרוג
בעלי חיים". קולו הצפצפני עיצבן את אריק כל פעם שהוא שמע אותו.
עודד היה מאוהבי הערבים שאריק  שנא כל כך.
לילה אחד אריק הלך לבדו ברחוב ופתאום ראה מולו את עודד ועוד
שני ילדים מהכיתה שלו. אריק שלף את סכין הפרפר שלו  והתחבא
בצללים. כשעודד עבר מולו, אריק קפץ עליו והחל להכות אותו. שני
חבריו של עודד ברחו מן המקום ורצו להזעיק עזרה. למזלם הייתה
ניידת משטרה בדיוק ברחוב ממול. אריק, שכבר עמד לשסף את הגרונו
של עודד,  הסתכל לתוך עייניו, ולתהדמתו הוא ראה את עצמו בתוכם.
השתקפותו בעיניו של עודד הכתה אותו בשוק שהתפוגג רק כאשר הוא
שמע את סירנות המשטרה.  אריק עזב את עודד והתחיל לברוח. באותו
לילה ישב אריק על ספסל בגן הציבורי וחשב על כל מיני דרכים לצאת
מן התסבוכת אליה נקלע. ובדיוק כאשר אריק חשב שזהו זה הסוף,
ואין דרך לצאת מן הצרה הזאת, הוא ראה אותה. הוא ראה את זאת
שתוציא אותו מן הבור האפל שעליו נפל, ושתחזיר לו את האושר שאבד
לו. שערה היה שחור והגיע עד הכתפיים, חיוכה היה אדום ומזמין,
היה לה מן אף  קטן ויפיפה, ועיניה- היו לה את העיניים הכי יפות
שאריק ראה מעולם. היא הייתה יפה יותר מכל הבנות שאריק ראה
מעולם. זאת הייתה אהבה מבט ראשון.
והיא אכן הוציא אותו מן הבור. כשהיא ראתה אותו יושב שם בודד על
הספסל היא התקרבה אליו ושאלה אותו למה הוא יושב שם לבד, ואריק
שרצה כל כך לדבר עם המלאך שנפל עליו, סיפר לה את סיפורו. הוא
אומנם חשש שהיא תברח ממנו לאחר שתשמע מה הוא עשה. אבל היא לא
ברחה. היא יכלה לראות את טוב לבו של אריק שהסתתר מתחת למעטפת
השנאה. היא המליצה לו ללכת למשטרה להסגיר את עצמו ולבקש סליחה,
ואולי כך הוא יוכל לתקן את מעשיו.  אריק באמת הסגיר את עצמו.
אפשר להגיד שבסוף המקרה הסתיים באזהרה בלבד, ובהבטחה של אריק
כי לא יעשה את זה עוד, אך הוא לא הסתיים כאן, אור ואריק המשיכו
להיפגש מאותו לילה בקביעות על הספסל בגן הציבורי.  
אור הצליחה להחזיר את אריק מהבור שבו הוא היה. זאת הייתה
התקופה היפה ביותר שאריק ידע מעולם. הוא ואור היו מאוהבים עד
מעל הראש.


כאשר אריק סיים טירונות  אור הודיעה לו שהיא בהיריון, ואת הרגע
הזה הוא לא שכח לעולם.
בהתחלה היה לאריק קשה בצבא. זה קשה לראות כל יום אנשים מוכים
ומושפלים שצריכים לחכות שעות בתור כדי לעבור את המחסום. המבט
שלהם תמיד הזכיר לו את המבט של עודד לפני שברח ועזב אותו שם
חבול ומוכה. באותה תקופה כל מה שאריק רצה היה לחזור לאור -
לחיבוקה החם ולאהבתה שלא נגמרת.  אך מצפונו לא הניח לו. הוא
חזר כל הזמן ולא נתן לו לישון בשקט, לו נתן לו לחלום על אור.
הדבר היחיד שעזר לו להתמודד עם מצפונו היה  מותו של אביו. אביו
שנרצח על ידי אחד מאותם ערבים, אביו שהזהיר אותו שאותם ערבים
יתקעו לו סכין בגב בזמן שהוא לא יסתכל, וחוץ מזה אם לא ימלא
פקודה הוא ישאר שבת, או גרוע מזה - ילך לכלא, ואז הוא לא יראה
את אור הרבה זמן. ככל שהזמן עבר, יסורי המצפון של אריק הפסיקו,
ואריק התחיל לישון בשקט. באחד הלילות אריק חלם על הילד שעומד
להיוולד לו. היו לו את העיניים של אור וגם את החיוך שלה. הוא
קם בבוקר וידע ששמה צריך להיות זוהר. באותו בוקר אריק היה אדם
מאושר.

כחודשיים לפני שזוהר נולד, אריק נשלח למחנה הפליטים כדי להשקיט
שם התפרעויות.  הנגמ"ש של אריק התקבל במטח אבנים ובבקבוקי
תבערה. אריק היה לחוץ - הוא לא רצה למות, הוא רק רצה לחזור
הביתה בשלום בשביל אור וזוהר. כאשר נתנה הפקודה לצאת מן
הנגמ"ש, אריק עשה זאת אך לא ברצון רב. מחנה הפליטים נראה כמו
גיהנום. רעש כדורים החריש אוזניים, ועשן בקבוקי התבערה והגז
המדמיע הקשו עליו לראות. אריק הלך אחרי אורן שהוביל את הכיתה.
פתאום נשמע צרור כדורים ואורן נפל. אריק בתחילה לא הבין מה
קרה, אבל כשהתעשת, הוא התחיל לחפש מאיפה בא הירי. הוא שם לב
לחבורת נערים שרצה לאחת הסימטאות. אריק לא חשב פעמיים ורץ
אחריהם.  אחרי מרדף קצר הוא הגיע לסמטה בה הוא ראה את אחד
היורים רץ עם הגב אליו. אריק, בלי היסוס, כיוון את הרובה וירה
בו שני כדורים בגב. הנער צנח מיד על הריצפה. אריק חשב שזה
הסוף, אבל אז הוא ראה ילד בן 8 בערך מתקרב אל הגופה. אריק צעק
לילד להתרחק, הוא צעק לו לעצור, אך הילד לא הקשיב והתקדם אל
הגופה. הילד התיישב ליד הגופה והחל לבכות. אריק לא ידע מה
לעשות, הוא מעולם לא נתקל בדבר כזה. לאחר כמה רגעים הילד קם
והחל להוריד את הרובה מהנער. אריק, שלא ידע מה לעשות, כיוון את
הרובה שלו לעבר הילד וצעק עליו שיניח את הנשק. הילד לא הקשיב
לאריק ולקח את הנשק והתחיל ללכת. הידיים של אריק התחילו לרעוד
מרוב מתח. אריק היה אובד עצות, האם לירות בילד עם הרובה או לתת
לו ללכת עם הנשק? הוא צעק פעם נוספת כדי לנסות לעצור את הילד.
הילד הסתובב אליו עם הרובה ביד. אריק המבולבל ראה את הילד
מכוון אליו את הרובה  וירה בראשו.
במשך שנייה אחת היה נדמה לאריק כי לבו הפסיק לפעום, אך לאחר
מכן לבו של אריק פעם בחוזקה ואגלי זעה החלו להצטבר על מצחו.
לרגע אחד כל הרעש וההמולה מסביבו נעלמו, וכל מה שנשאר היה אריק
והילד. אריק הסתכל אל תוך עינייו של הילד. אריק ידע שהוא ראה
את העיניים הללו קודם, אך בתחילה הוא לא ידע היכן. ואז זה היכה
בו. בחולמו כאשר ראה את זוהר, ילדו שהולך להיוולד, היו לו
בדיוק אותן עיניים, חומות ויפות. לאחר אותו רגע הילד נפל על
רצפת הבטון. אריק רץ לראות האם הילד עוד חי כדי שיוכל לעזור
לו. אריק לא הבין איך הוא לא קלט את זה קודם. הילד הקטן היה
בסך הכל ילד כמו הילד שהולך להיות לו, הוא לא אוייב ולא מסוכן
הוא רק ילד. אריק הגיע אל הילד ומצא אותו בלי רוח חיים. אריק
חיבק את הילד בחוזקה ולא הרפה. דמעות הצטברו בעייניו של אריק
וקול הבכי שלו נשמע בכל הסמטה.
דלת אחד הבתים נפתחה ומתוכו יצא אדם מבוגר. אריק הבחין מיד
שהוא מחזיק סכין ביד. אריק ניסה לדבר אל  אותו אדם, לנסות
להסביר לו שזאת הייתה טעות, שהוא לא התכוון. אריק בכה והתחנן
לבקשת סליחה, אבל דבר לא עזר.

באותו יום אריק מצא את מותו. מצאו את גופתו כאשר יש בה שתי
דקירות וגרונו היה משוסף.  בהלוויתו אור הייתה כל כך שבורה עד
שהיה צורך לתמוך בה כשהיא הלכה. זוהר אכן נולד חודשיים אחרי
מותו של אריק, אך אור לא קראה לו זוהר, אלא תום. ואם אתם
שואלים את עצמכם מתי תום התחיל לשנוא - זה קרה כבר בגיל חמש.