למה אתה מסתכל עליי ככה? עשיתי משהו רע? האמת היא שסביר להניח
שעשיתי משהו לא בסדר אם תקעו אותי בעולם הדפוק הזה.
אתם בטח שואלים את עצמכם: למה היא לבושה ככה, למה היא מדברת
ככה? אני כבר מכירה את המבטים הבוחנים האלה שבדרך כלל גם
מלווים בטיפת רחמים. אני לא ילדת רחוב, למקרה שאתם שואלים את
עצמכם. יש לי בית. אבל אתם מבינים, לא יצאתי בדיוק מה שציפו
ממני, יצאתי... "ילדה מתוסבכת". הרבה אנשים עדיין מנסים לפתור
את התעלומה הגדולה איך זה קרה. הריי ההורים שלי נורמלים
לחלוטין, ומבחינתם הם עשו את כל מה שאפשר בשביל שאני אצא
מאושרת. דווקא בגלל זה כל כך קשה להם להתמודד עם מה שעובר
עליי. (מגחכת) המשבר הכי גדול שלהם היה כשהמנהל שלי הזמין אותם
לשיחה ואמר להם שהבת שלהם יושבת בהפסקות במסדרון ודופקת את
הראש בקיר. באותו רגע כמובן האמא ההיסטרית שלי פרצה בבכי
היסטרי.
מה הם רוצים? אתם יכולים להסביר לי מה עשיתי לא בסדר? למה אף
אחד לא מבין שזה מה שעושה לי טוב, שזה מה שגורם לי להרגיש
אנושית - לדפוק את הראש שוב ושוב, ולהרגיש את כל הכאב זורם
אליו בתקווה שחלק ממנו יישאר על הקיר. והם, כל הזמן אומרים שהם
פה בשבילי תמיד, מתנהגים כאילו הם רוצים לשמוע את מה שיש לי
לומר. אבל כולם מפחדים. כולם מפחדים מהאמת. רוצים שאני אלבש
ארשת של אושר כאילו הרגשות שלי הם רגשות אסורים. הם אומרים שהם
לא מבינים על מה אני מדברת ואין לי בכלל על מה להתלונן. אבל
אני יודעת שאתם מרגישים בדיוק כמוני. לא בא לכם פעם להפסיק
לשמור דברים בבטן, להפסיק לנסות לשמור על פרופיל נמוך. קדימה,
תוציאו את זה החוצה. כל מה שצריך זה לצעוק: אני מפחדת. ולא
אכפת לי שכולם פה יעצרו ויסתכלו עליי מוזר, ואני לא מצפה
שתצילו אותי ואני לא מצפה לרחמים, ואני באמת רוצה שיהיה יותר
טוב, ואני רוצה שהכאב יעבור. אבל הראש שלי כבר מתפוצץ מרוב
הכאב וכבר אין שם מקום לעוד. כל מה שאני רוצה זה להוציא הכל
החוצה. זאת בקשה כל כך גדולה? רק לעמוד פה בין כל האנשים האלה
שמתנהגים כאילו הכל כרגיל והכל בסדר, ולצעוק, ככה שכולם ישמעו,
שאני מפחדת, ולפעמים אני גם רוצה למות. וזה בסדר, זה מותר
לפחד, זה מותר.