הצלצול הגואל נשמע. הפסקה, הפסקה שתנקה לי מהראש את כל הזבל
שנאלצתי להאזין לו במשך השעתיים האחרונות. זיוני שכל על משולש
שווה שוקיים וזוויות חיצוניות.
תמיד תהיתי איך גיאומטריה תעזור לי בחיים, הרי אני לא חושב
שמתחשק לי להיות מהנדס ואני לא חושב שכשאני אשכור דירה אני
אחשב מה הקוטר של השטיח הפרסי שלי.
אני אעשה בגרות, מתישהו, ואסיים עם זה. אבל עד הבגרות, הו, עוד
כמה שנים של סבל חסר טעם.
אבל האמת אני לא כל כך אובייקטיבי, וגם אף אחד שילכלך על
גיאומטריה לא יהיה אובייקטיבי, כי הרי אנחנו אומרים את זה רק
כי זה לא כיף.
גם גיאוגרפיה זה לא כיף, גם ספרות זה לא כיף, גם ספורט זה לא
כיף, אבל רק בגיאומטריה צריך באמת להפעיל מחשבה.
וזה לא שקשה לי לחשוב, כלומר, אני ממש טוב בגיאוגרפיה ואני
מתנסח לא רע בשיעורי ספרות, ואפילו הגעתי למקום 9 בריצה ארוכה,
אבל רק בגיאומטריה אני צריך להתאמץ.

אף פעם לא התאמצתי בחיים. הכל בא לי בקלות, בין אם זה הלימודים
ובין אם זה החלטות שנאלצתי לקבל.
הכל הלך חלק, אני לא זוכר מצבים בהם הייתי צריך להתחבט בדילמות
קשות שיקבעו משהו משמעותי בחיים שלי.
למעשה, אני חושב שהדילמה הכי גדולה שלי היא אם להצביע לעומר
להיות ראש ועדת מסיבות או לדפנה, הילדה שפעם אהבתי.
בסוף הצבעתי לעומר, כי הוא אמר שאם אני אצביע לו הוא ימנה אותי
לסגן שלו. בסוף הוא ניצח והוא לא מינה אותי לסגן שלו, אלא הוא
מינה את רועי.
ואני לא הייתי עצוב, לא לקחתי קשה, כי דפנה לא ידעה שלא הצבעתי
לה ובסוף היינו חברים. וגם עם עומר התחברתי בסוף, אז יצאתי מזה
בקלות, בלי להשקיע כמעט מחשבה.
הכל היה כל כך קל, כל כך פשוט בשבילי. ההורים החליטו לי דברים
בנוגע לחוגים וכל השטויות האלה, וכשהיה מתחיל להימאס לי מהחוג
הוא במילא היה כבר נגמר, אז אפילו לא הייתי צריך להתאמץ בלשכנע
את אמא שתתן לי לפרוש.

אבל לאחרונה הלחץ קצת גבר. אני צריך להשקיע בלימודים כדי
להצליח, זה לא כמו פעם בכיתה א' כשכבר ידעתי לקרוא ולכתוב
והייתי מקבל  'יפה מאד' בכל מבחן.
היום זה כבר לא 'יפה מאד', היום אני נמדד לפי מספרים. 100 זה
'יפה מאד', 90 זה 'יפה'. וזה די מבאס, כי אם אתה מקבל 80 או
משהו אז זה כבר לא יפה, זה רק בסדר. ואני לא רוצה להיות בסדר,
אני לא רוצה ששום דבר בחיים שלי יהיה רק בסדר, או חס וחלילה
פחות מזה.
אני לא רוצה גם למדוד את הרגשות שלי במספרים, ולהחליט שזה
'בסדר'. כשהייתי חבר של דפנה אז פשוט אמרתי שאני אוהב אותה,
וזהו.
היום כשאני אומר למישהי שאני אוהב אותה, היא שואלת כמה אני
אוהב אותה מ-1 עד 10. ואני לא יכול להגיד 10, כי זה יישמע
כאילו אני מאד מאד אוהב אותה ואין סיכוי שזה ישתנה, אבל אם אני
אגיד 9 זה כאילו אני לא אוהב אותה מספיק והיא תחשוש שמחר זה
יירד ל-8, ואז ל-7, ואז אני אוהב אותה רק 1 שזה כמו לשנוא.

בכל מקרה, זה קצת הסתדר. אני מקבל ברוב המבחנים 95 או משהו
כזה, ואימא אומרת שזה בסדר גמור כי לכל בן אדם יש טעויות, אף
אחד לא מושלם.
ואז, אז אני קצת נהיה עצוב, כי זה רק בסדר גמור לדברי אמא. מצד
שני, בית הספר קורא לזה 'יפה מאד' בתעודה אז אני לא יודע מה
לחשוב.
ובכלל, בן תמיד מקבל 100 בהכל אז הוא מושלם ואין לו טעויות? זה
לא הגיוני.
אני לא חושב שזה נכון, אני חושב שאני טוב במקצועות אחרים יותר
ממנו, כי הוא טוב רק במתמטיקה. ועדיין, מעריכים אותו יותר
ממני, רק כי הוא טוב במתמטיקה והוא זכה באולימפיאדה הארצית,
בעוד שאני לא עברתי אפילו את השלב השני.
אז אני מעדיף לקבל 100, אני לא מושלם ולא משנה מה.
ואני לא רוצה להימדד, אני לא רוצה למדוד כלום.

כשאני רואה בחורות ברחוב אני ישר נותן להן ציון. אני בעצמי לא
יודע על פי איזה קריטריונים אני קובע, אבל אני פשוט זורק מספר.

בדרך כלל זה לא משנה, הבחורות נעלמות באופק תוך כמה רגעים ואני
כבר שוכח מהן. לפעמים אני לא יודע מה הטעם בלתת מספר לכל דבר,
במילא אני אשכח ממנו.
אף פעם לא באמת הלכתי לדבר עם בחורה שנתתי לה 10, והיא אפילו
לא יודעת שהציון שלה על פי המדד שלי זה 10. אם היא היתה יודעת
היא בטח היתה נעלבת שאני נותן לה ציון, הרי מי אני בכלל שאתן
ציון לאנשים. אני סתם מישהו פחדן שעסוק רק בלמדוד אנשים בלי
להכיר אותם. כמו שאני שונא שמודדים אותי, כי אני לא חושב שזה
משקף אותי.
אבל זה כיף לתת ציון לבחורות. לא צריך לחשוב הרבה, לא צריך
להתאמץ. אתה פשוט זורק מספר והופ - גיבשת לעצמך דעה על בחורה
שאתה אפילו לא מכיר. בלי מאמץ, בלי מחשבה, בלי היגיון. סתם,
מדדתי אותה.

הצלצול נפסק. כולם כבר יצאו החוצה מהכיתה כדי לשחק כדורגל.
צעקתי לרועי לחכות לי כי אני רוצה שהוא יילך איתי לקפיטריה,
ואולי ניתן ציונים לבחורות או משהו, אבל הוא כבר היה במגרש,
צועק לכולם 'יא אפסים'. מי הוא בכלל שיגיד שכולם אפסים, אני
חושב שהוא בעצמו אפס. חוץ מזה, ממתי הוא הפך להיות רונאלדו של
הכדורגל שמותר לו לתת ציון לכולם?
ובכלל, ממתי אפשר לשפוט אנשים לפי היכולת שלהם בכדורגל?
ממש התעצבנתי, אז החלטתי לא ללכת לשחק כדורגל כי לא רציתי שהוא
יגיד לי שאני אפס, או אפילו מינוס אחד. אני לא רוצה פשוט לשמוע
איך מודדים אותי ככה, זה ממש מוריד לי את הביטחון העצמי. הוא
כזה אפס שהוא אומר לכולם מה לעשות.

נרגעתי אחרי חצי דקה, כי פתאום הבנתי שאני עושה ככה כל הזמן.
אני מודד בחורות  כמו שבחורות מודדות אותי ואת האהבה שלי,
למרות שאני שונא את זה. אני שונא את זה ואני עושה את זה גם.
אני לא מתאמץ להכיר אנשים ואני שופט אותם סתם ככה. פעם גם
קראתי למישהי 'סתומה', ואחרי דקה התנצלתי כי נזכרתי שיש לה את
התעודה הכי טובה בכיתה, אז אין לי זכות למדוד אותה.
הלוואי שלא היינו צריכים למדוד כלום, היינו יכולים להעריך
אנשים בקלות עפ"י מחמאות בלבד. יש כאלה שחושבים ש-9 זאת מחמאה,
אנשים שמסתפקים במועט בדרך כלל, ויש כאלה שנעלבים שלא חושבים
שהם הכי טובים.
אבל מה זה הכי טובים? במה אתם הכי טובים?
איך יודעים אם משהו הוא טוב מספיק או לא טוב מספיק?

יצאתי החוצה, קניתי נקניקיה מהמוכר השמן שתמיד בזמן שהוא מכין
לי את הנקניקיה אני מודד כמה הוא מכוער, והלכתי לשבת בצל.
נתתי ביס בנקניקיה. 'אמ, לא רע, 5' אמרתי לעצמי וצחקקתי. לא
נשאר עוד הרבה זמן להפסקה, רק כמה דקות, ואז אני צריך לסבול
עוד שעה של מדידת קטרים ורדיוסים.
'מי אני שאמדוד את הרדיוס, הא?', אמרתי לעצמי ושוב פעם צחקתי,
הפעם בקול רם יותר.
בדיוק כשסיימתי להתפקע מצחוק כמו חזיר, ראיתי מישהי שמתקרבת
לכיוון שלי. 'מהר, מהר למדוד אותה' אמרתי לעצמי וניסיתי לבדוק
אותה עם הקריטריונים הפיקטיביים שלי.
לא הצלחתי. אף מספר לא עלה לי בראש, אפילו לא התחלה של מספר.
היא היתה יפה, עם שיער חום וארוך שמלווה בכמה סיכות. היה לה
חיוך חמוד והליכה מרשימה. היא נראתה די ביישנית, מפוחדת קצת.
ניסיתי לקשר בראש בין בחורות דומות לה, ולהיזכר בציונים שנתתי
להן. משום מה הדבר הכי חשוב לי כרגע היה לדרג אותה.
חשבתי וחשבתי, והיא בינתיים המשיכה להתקדם, אבל לא זכרתי אף
אחת שדומה לה.
היא היתה משהו מיוחד, לא סתם אחת שאני הולך להתפעל ממנה לכמה
שניות, לתת לה ציון ואחרי כמה דקות לשכוח מקיומה.
10 לא התאים לה, גם לא 9 וגם לא 8, היא פשוט לא אחת שאפשר
לדרג.

ופתאום הבנתי, הבנתי שאני צריך להתאמץ בשביל לדרג אותה. אף פעם
לא לקח לי יותר מכמה שניות לתת ציון למישהי, אבל פה זה שונה.
והיא נעצרה, והבטתי בה. התאמצתי כדי לראות את כולה, וזה ממש לא
בגלל שהיא שמנה. היה בה משהו מיוחד, כל פעם שניסיתי לחשוב בראש
על ציון פשוט הפסקתי מהר והמשכתי להתעמק בה.
זה היה הדבר שהכי עניין אותי כרגע, להבין למה אני לא מצליח
להפסיק להתעמק בה.

צלצול. חזרתי לכיתה, ובדרך הבנתי שהיא באמת משהו מיוחד. אני לא
יכול לדרג אותה, אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה, אני לא יכול
לדרג את האהבה שלי אליה מ-1 עד 10, ואני לא יכול שלא לרצות
לדבר איתה פעם. וזה לא בגלל שהיא יפה באופן קיצוני, אלא זה
משהו אחר שאולי אני לא אבין אי פעם.
ואני לא יודע אם היא תשים לב אליי פעם, אני יודע רק שאני אשים
אליה לב ואפילו לא אחשוב על לדרג אותה.
אולי היחס שלי ישתנה, רק אולי. אולי עכשיו אני אפסיק לחשוב על
ציונים ודירוגים ואתחיל לחשוב רק עליה.
'אולי', לחשתי לעצמי והמשכתי למדוד את הקוטר של המעגל המחורבן
הזה.