לתמיר לינהרט

בקיץ ההוא אפף את תל-אביב חסד נדיר. בשלהי יולי עלתה מן הים
בריזה נעימה, מחוללת ברחובות, דוחקת את רגלי החמסין המהביל.
לעת ערב אנשים היו יוצאים להסתובב בשדרה בפנים מחויכות ובבגדים
ארוכים, ומברכים זה את זה באורך רוח. כותרות העיתונים הזדעקו
באדום ובשחור שהארץ בוערת, אבל בתל-אביב נותרו הגליונות
בערימות מסודרות בפתחי הקיוסקים.

כשרוית שואלת אותי, חסרת סבלנות, אם אי פעם הייתי מאושר, אני
נזכר בקיץ ההוא. בחסד ששרה אז על העיר, ובמיוחד עלי, במיוחד
בימי שישי בעשר בבוקר, כשהייתי עושה את הדרך הקצרה מהדירה
השכורה ברחוב גריזים, לאורך רחוב באזל, אל "תולעת ספרים".
עמנואל והצ'יף תמיד היו שם לפני, הבועז והיכין של חבורתנו,
ויחד איתי היו מגיעים הקבועים האחרים - תומר, מאיה, ספקטור,
הופמן ושרון. בדרך כלל היו מגיעים עוד אנשים - אבל אנחנו היינו
הגרעין הקשה. המרכז. כל יום שישי, עשר בבוקר, "פרלמנט הפלצנות"
כפי שאפרת כינתה אותנו.

אבל אפרת טעתה. בהרבה דברים אפרת טעתה. ובמיוחד, המפגשים
ב"תולעת", גם אם לא היו חפים מפלצנות, היו בעיקרו של דבר
מושתתים על החיבה העמוקה שרחשנו זה לזה. יותר מתאוותנו לספרות,
לשירה או לקפה, מה שהביא אותנו לשם כל שבוע היה החסד הזה,
הנדיר כל כך, של חיבה עמוקה, רכה, חסרת פניות. לא פלא שאפרת,
בפעם היחידה שהצטרפה אלי, מיד תיעבה את כולם.

כשהשולחן הקבוע שלנו, במרכז החצר, היה מתמלא, אחת המלצריות
היתה ניגשת לשאול מה אנחנו רוצים להזמין. כמו בטקס דתי, עמנואל
היה שואל: "איזה פשטידות יש לכם?", והצ'יף היה נוזף בו בתוכחה
מעושה: "פשטידה על הבוקר, עמנואל? איך אתה יכול לאכול פשטידה
על הבוקר?", והמלצרית היתה מחייכת, גם בגלל שכבר שמעה את
הדיאלוג הזה כל כך הרבה פעמים לפני כן, גם מפני שהיתה בריזה
נעימה ברחוב, וגם מתוך הזדהות עם הצחקוקים שעלו מאיתנו,
מתענגים על מתיקות הריטואל.

סבתא שלי היתה מספרת שבשנות השלושים, כשהיתה נערה צעירה, בכל
יום שישי היו הייקים מתאספים בבן-יהודה שטראסה. מישהו היו
מוציא פטיפון, מישהו אחר היה מוציא כסאות ושולחן, והאנשים היו
יושבים, מפטפטים ורוקדים. בילדותי, כשסבתי עוד היתה צלולה
בדעתה וסיפרה לי סיפורים, ואני הייתי מתחכם וחשדן, שאלתי: "איך
יכולתם לרקוד בלחות הדביקה הזו?". סבתא שלי היתה אומרת שלא היה
להם אכפת, או שאולי אז לא היה כל כך חם.

אפרת לא רצתה לבוא איתי להלוויה. היא פגשה את סבתי פעמים
ספורות, במוסד לחולי אלצהיימר. "בכלל לא הכרתי אותה. זה יהיה
לי מוזר מדי ללכת ללוויה של מישהו שבכלל לא הכרתי, ולהעמיד פני
עצובה." אבל מאיה וספקטור באו, אולי בגלל שלמרות שלא פגשו את
סבתי, הכירו אותה. את "בן יהודה שטראסה", הפואמה היומרנית
שהקראתי באחד מימי השישי של אותו הקיץ, ספקטור ניתח בזהירות
ובעדינות, כך שרק בדרך חזרה לדירה ברחוב גריזים הבנתי שהוא קרע
אותה לגזרים. "אבל הרעיון הבסיסי מקסים." נחמתי את עצמי בהד
קולו של עמנואל. "הבריזה הנעימה שמנשבת משנות השלושים אל שנות
האלפיים - זה ממש מבריק."

בשלהי הקיץ ה"תולעת" נסגרה, ושלטים צהובים הבטיחו פתיחה מחודשת
בעוד חודש, בככר מלכי ישראל. ידענו על כך מראש, ולמרות זאת,
הגענו כולנו אל בית הקפה הסגור בבוקר יום שישי. כפי שהופמן
הציע, התיישבנו ב-"קפה אשתור". יש לי הרבה סימפטיה לקפה הזה:
אפרת עברה שם פעם, לבדה, לא מאופרת ועם בלגאן בשיער, וראתה
אותי יושב שם עם רוית. גם ראתה אותי רואה אותה. אבל אפילו
הופמן הקשוח התקשה להקריא שם את השכתוב של "שקיעת הטיטאנים"
שלו. המלצריות נגשו ללא הרף לשאול אם הכל בסדר. האנשים
בשולחנות הסמוכים הסתכלו בנו כאילו אנחנו משוגעים.

כשאפרת זרקה אותי - "אתה שוב שכחת את יום ההולדת שלי! לא אכפת
לך ממני. רק הציצים שלי מעניינים אותך!" - ירדתי להתהלך לאורך
רחוב באזל. לא מתוך כוונה להסתבך. להפך. מתוך תקווה שהקשר
שנקשר במעי, שלמעשה הלך והתפתל שם כבר ימים רבים, יותר. מצאתי
את עצמי ב"תולעת", אולי מצפה שקסם בקרי שישי ישרור שם גם כעת.


הצ'יף ישב שם לבדו, חצי גינס חצי ריקה על השולחן לפניו, מקטרת
מעשנת משורבבת מזווית פיו. על השולחן לידו היה מונח ספר פתוח -
שירה ע"פ כתמי המילים במרכז העמוד - אך הצ'יף היה שעון לאחור
על הכורסא, עיניו חצי עצומות. רציתי להתיישב לידו, אבל באתי
במבוכה. היססתי. מחוץ לחיק המפגשים הקבועים, לא הייתי בטוח אם
הצ'יף ירצה בחברתי. האדם המבוגר שהתנמנם והעלה עשן ב"תולעת"
נראה לי לפתע זר. לקרוא לו "צ'יף" נראה לי לא מתאים, ואת שמו
האמיתי לא ידעתי.

"שורו וראו חזיון אפל נגלה לפתע בדמי הליל," פקח הצ'יף את
עיניו. "גבוה, לבבי ורזה, הנה הייתי כהוזה." אני לא יודע אם זה
ציטוט, או פראפרזה על משהו, או חרוזים שהצ'יף שלף מהשרוול,
כשראה אותי במבוכתי בחצי הדרך בינו ובין הכניסה ל"תולעת". אולי
היו אלה מילות כישוף, שכן לפתע שמתי לב שהמלצרים הופכים את
הכסאות על השולחנות - שמזה כארבע שעות שפכתי את השבועות
המתוחים עם אפרת בפני הצ'יף.

במהלך שיחתנו, או, ליתר דיוק, במהלך המונולג שלי, הצ'יף התקשר
אל מאיה. היא הגיעה ל"תולעת" כמה דקות לפני שגרשו אותנו משם.
הצ'יף העביר אותי אליה כאילו הייתי ספר עתיק, העלול להתפרק
במגע לא זהיר. "אני כבר צריך ללכת לישון", המהם. "אבל אתם
צעירים. לכו לקרוע את העיר."

במפגשים ב"תולעת", כשמישהו היה מסיים לקרוא קטע שכתב, הצ'יף
היה ממתין שכמה מהאחרים יגיבו, ואז היה מכחכח בגרונו, ושוטח את
ביקורתו המלומדת מאלף ועד תו. מאיה היתה בדיוק הפוכה ממנו. כמו
טינקר-בל, הפייה של פיטר-פן, השאלות שלה היו מרצדות לאורך
השיחה. "למה התכוונת פה? למה הגיבור עושה כך ולא אחרת?". כדי
לרדת לסוף דעתה היה צריך לאסוף את כל הפיסות המרצדות האלה,
ולהדביק אותן יחד בדרך הביתה.

כך גם היה באותו הלילה. הצ'יף הוציא ממני את הסיפור כולו, בלי
להפריע, מהמהם ומהנהן כדי שאמשיך בדברי. מאיה לקחה אותי לאורך
בן יהודה שטראסה, אל חוף מציצים, וכל הדרך שאלה אותי שאלות
קטנות, משלימה את מה שהצ'יף לא סיפר לה בטלפון, ושופכת אור אל
פינות שנעלמו מעיני. "אולי אפרת צודקת, ואני באמת ערפד, או
עלוקה. חי את החיים של אנשים אחרים. מתרגש בריגושים שלהם. כותב
פואמות יומרניות על דברים שאני בכלל לא מכיר."

"אתה בכלל לא עלוקה." אמרה מאיה כשכבר היינו בדירה שלה,
והבריזה הנעימה עלתה מן הים המשקף את השחר, והתגנבה מבעד
לחלון. הידיים שלה תמכו את ראשה על חזי. הציצים שלה היו רכים
וחמים כנגד הבטן שלי. כמו אלכסנדר מוקדון, באבחה אחת מאיה
ביתקה את הקשר הגורדי שפיתל את מעי ימים רבים.

"את הלילה הזה לא נשכח." מאיה הבטיחה. "אנחנו מכירים אחד את
השני טוב מדי בשביל להיות זוג. הכתיבה היא חלונות אל הנפש,
ואנחנו הצצנו דרכם יותר מדי פעמים. אבל את הלילה הזה לא נשכח."
היא תלשה את הדף של אתמול מלוח השנה שעמד ליד המיטה, וציירה על
גבו לב מפולח בחץ, עם שמותינו משני צידיו. "לא נשכח את הלילה
הזה, וכל שנה, בתאריך הזה, נפגש שוב."

כדי להגיע לשרותים של ה"תולעת" היה עליך לעבור אודיסאה
פתלתולה. בעומק החנות, משמאל לדלפק בו הכינו את הקפה, היה עליך
למצוא את  הפתח הנחבא של המסדרון הצר. המעבר בו הפך דחוק
במיוחד בגלל ארון, עם ספרים שאבד עליהם הכלח, שנשען עקום על
הקיר, צופן בחובו איום תמידי לקרוס ולמחוץ אותך, ושקים גדולי
עם פולי קפה, המאיימים להשפך.
המסדרון הוביל אל חצר פנימית ששני עצים צמחו בה. לאחד מהם היו
קשורים אופניים ישנים, שלא זזו כל אותו הקיץ. בין העצים היו
מתוחים חבלי כביסה, שעל אחד מהם, הודקה באטב גרב ורודה, שנדמה
היה שידעה בעברה ימים לבנים יותר.
דלת דיקט בקיר שמימין למסדרון המחבר את ה"תולעת" אל החצר נפתחה
אל חדר קטן, בו עמדו מכונת כביסה, חבילות של גלילי נייר טואלט
ונייר מגבת, והאסלה הנכספת. מדי פעם, היתה צנצנת עם פרחים על
מכונת הכביסה.

הדימוי של המסע אל האסלה לאודיסאה הוא בעצם של הופמן. בסיפור
שלו, אחרי תלאות רבות, הוא מגיע לבסוף אל דלת הדיקט, אך זו
נעולה מבפנים. בצוק העיתים הוא משתין בחצר. בהנאתו כי רבה
משחרור הלחץ, הוא אינו מבחין בדלת הנפתחת, ובפנלופה היוצאת
ממנה. זו מסתכלת בזין החשוף של הופמן, וקוראת באכזבה: "בשביל
זה חיכיתי כל השנים?"

אכן, להגיע אל הדלת ולמצוא אותה נעולה, היתה חוויה מאד מתסכלת.
האם להמתין? האם להשתין בחצר? האם לעשות את כל הדרך חזרה, כאשר
העצבנות הגוברת בך תחשוף את כשלונך בפני חבריך לשולחן?
כשרוית יצאה סוף סוף מהשרותים, ומצאה אותי מתנדנד מרגל לרגל,
שאלה: "אתה מחכה הרבה זמן?" ואני אמרתי "כן."
ככה הכרנו.

אפרת מעולם לא הסכימה להצטרף למפגשים ב"תולעת". אבל פה ושם
נתקלנו במקרה באנשים הקבועים. את הופמן פגשנו בפיק-אפ בר, בערב
לא מוצלח מבחינתו. את ספקטור בחנות "סטימצקי" בה עבד. את תומר
בשדרות רוטשילד, בטיול ערב עם הכלבים שלו. אפרת לא התרשמה מהם
במיוחד, ובימי שישי בבוקר היתה צועקת מהמיטה - "אתה הולך לפגוש
את הווירדואוז שלך?".

שלא מדעת, הפכה אפרת בעצמה לחלק מהטקס של ימי שישי. הצעקה
מהמיטה הובילה לצעידה השמחה לאורך רחוב באזל, ומשם ל"איזה
פשטידות יש לכם?" ו-"פשטידה על הבוקר, עמנואל?".
שלא מדעת, תרמה לנושאי השיחה שלנו. במפגש שהופמן יזם בנושא
תרגום, תהיתי אם למישהו יש תרגום טוב למילה Weirdo. שרון הציעה
"מוזרו". מאיה הציעה "מונזר".

"אבל גם רוית אף פעם לא באה למפגשים." בחשה מאיה את חוטי
אהבתי, ביום השנה השני ללילה בו ריפאה אותי מאפרת. אבל אצל
רוית זה בא ממקום אחר. רוית לא מחפשת טוטאליות. יש לה כבוד
למקומות שהם רק שלי. יותר מזה - היא שמחה בקיומם. שמחה שיש בי
חלקים שנסתרים ממנה. דואגת לשמר אותם.

כשה"תולעת" נפתחה מחדש בככר מלכי ישראל, רוית ואני היינו בטיול
בצפון. ליתר דיוק, היינו בסיור צימרים בצפון. עברנו מאירוח
כפרי אחד לשני, אבל בעצם כלל לא שמנו לב לתפאורה. המופע המרכזי
היה הגוף של רוית והגוף שלי, ששבו והתלהטו מכל מגע, מכל מבט,
והסתערו זה על זה פעם אחר פעם עד אבדן חושים.

"היום יום שישי." לחשה לי רוית כשקרני שמש ראשונות הסתננו אל
החדר מבעד לעלוות עצי האגוז. "מחר שבת, מחר שבת." המהמתי. "אתה
תחמיץ את המפגש ב'תולעת ספרים'." אבל לא היה לי אכפת. כלומר,
היה לי אכפת, אבל האמנתי שאם אחמיץ פגישה אחת לא יקרה שום דבר.
עמנואל והצ'יף ינהלו את הטקס גם בלעדי.

אבל גם בשבוע לאחר מכן לא הגעתי ל"תולעת". התעוררתי באחת-עשרה,
שעת המפגש הקבועה. מהדירה ברחוב גריזים, צחצוח שיניים זריז
וריצה קלה ברחוב באזל היו מביאים אותי אל ה"תולעת" הישנה
באיחור קל. אבל הכבישים הפקוקים מרמת אביב אל ככר רבין הפכו את
העניין לחסר סיכוי. הייתי אולי מספיק להגיע כדי לראות אותם
מתפזרים. העדפתי לחבק את רוית ולחזור לישון.

ביום שישי שלאחר מכן, הייתי היחיד מהקבועים שהגיע. מאחד
השולחנות קמה לעברי מישהי עם פנים כמעט מוכרות. "שירה", היא
הזכירה לי, "היה לי פעם שיער ארוך." ספקטור הביא אותה לכמה
מפגשים. סיפר עליה שהיא ציירת מחוננת. לי היה נראה שהוא מקווה
להרשים אותה דרכנו, שבמחיצתנו יתגלה לה שעור קומתו.
היא הקריאה ברגשנות מבוישת כמה שירים שכתבה, אחרי שני מפגשים
של אזירת אומץ.
כולם כחכחו בגרונם בנימוס השמור לאורחים שברור שלא יאריכו ימים
במחיצתנו.

"אז מה?" שאלה שירה, "הפסקתם להפגש בשישי בבוקר?". לא ידעתי מה
לומר. ניסיתי לראות מי עוד יושב ליד שולחנה. בחור? בחורה? כנגד
כל הגיון קיוויתי שזה ספקטור. "חבל שהפסקתם. באמת הייתם
מוכשרים נורא." היא נגעה בזרועי, מנסה להסיט את תשומת ליבי
מהשולחן אליה. "אני זוכרת איזה אחר צהריים אחד, השמש כבר עמדה
מעל הים. אני הייתי על המרפסת של ה"תולעת" והסתכלתי אל הים,
אבל הקשבתי דרוכה למילים שלכם. הבחור הבלונדיני ההוא, איך קראו
לו? הוא הקריא איזה קטע שהיה בו... לא יודעת איך לקרוא לזה...
מין הוד. נהיה לי עור ברווז ממנו."

" הופמן." אמרתי לשירה. "שקיעת הטיטאנים. אחד הקטעים היפים
שלו." ובלב חשבתי - לא רק הוד, גם חסד. "בדיוק!" הסכימה שירה.
"שקיעת הטיטאנים. אני זוכרת את עצמי, נשענת שם על המעקה של
המרפסת, וחושבת לעצמי, שבאור הזה, במקום הזה, במילים האלה, אתם
באמת כמו חבורה של טיטאנים."
חייכתי אליה. "את מתבטאת מאד יפה," אמרתי לה. "כמו שירה. את
כותבת שירה, נכון? אני זוכר שהיו לך כמה שירים יפים."
"באמת אתה חושב ככה?" היא שאלה בתקווה מבוישת.

את יום השנה השלישי לאותו לילה מופלא עם מאיה, הייתי שוכח
אלמלא רוית היתה מזכירה לי. הגעתי למקום הקבוע שלנו, אבל מאיה
לא היתה שם. ככל שנקפו הדקות גבר בי החשש שהיא לא תבוא. שתשכח,
או שגרוע מכך - תזכור ותעדיף לא לבוא.

כשהגיעה, החיבוק שלה, הגוף שלה כנגד הגוף שלי, הפיגו את כל
החששות האלה. לרגע היא שבה להיות אלכסנדר מוקדון, הכובש את כל
העולם המוכר למעני. אך ככל שהתגלגלה שיחתנו, מצאנו את המילים,
שפעם היו חרבותינו ושריוננו, דומות לעוגיות פתי בר שנשארו
באוויר הלח של תל אביב יותר מדי זמן. לשנינו לא היה עניין
אמיתי בחזרה על טקסי ההעלאה באוב מהשנים הקודמות. שתקנו,
והתבוננו בים.

בסוף מאיה אמרה: "זה טוב שאנחנו יכולים להיות גם ככה - שותקים.
זה החוט המשולש שקושר אותנו, שלא במהרה ינותק."

בדרך חזרה לדירה ברמת אביב, פגשתי, דרך מקרה, את עמנואל בשדרות
נורדאו. הוא ישב על ספסל, והתבונן באנשים המשחקים בכדורי מתכת.
לרגע לא הייתי בטוח שזה הוא. למעשה, רציתי להיות לא בטוח.
חששתי לחזור הביתה, ולומר לרוית: "ראיתי את עמנואל, ולא אמרתי
לו כלום." חששתי להצטייר בעיניה כפחדן או כביישן, אבל גם לא
ידעתי מה להגיד לו, במיוחד אחרי כל השתיקות עם מאיה.

עמנואל הרים לפתע את ראשו אלי, וקרא בשמי. אפשר היה לחשוב
שחיכה שאמלך בדעתי, ומשראה שאני מהסס, לקח את היוזמה לידיו.
"טוב לראות אותך," אמר. "אני מתגעגע לפגישות הספרותיות שלנו."
סיפרתי לו שבדיוק פגשתי את מאיה, וחלקתי עמו את מעט הרכילות
שסיפרה לי. "אתה יודע," אמר לי, "אחרי שהפסקת לבוא, ניסינו
להפגש עוד איזה פעם-פעמיים, אבל היינו כמו עדת כלבים אחרי
היורה. גשם עזיבתך מחק את הריחות המוכרים, ואנחנו נפוצנו
ברוח."

עמנואל סיפר שמאז שהתולעת עקרה אל ככר רבין, הוא עבר לבלות את
הערבים שלו ב"קפה באזל". "תבוא פעם לבקר אותי שם." ביקש. "אם
אתה צריך אוזן קשבת, כמו בערב ההוא שההיא זרקה אותך, אתה יודע
איפה למצוא אותי."

את השם של שרון רואים לפעמים במוסף "תרבות וספרות" של עיתון
הארץ. בימי שישי אחר הצהריים אנחנו יורדים עם חברים אל חוף
הצוק. הילדים שלהם ושלנו רצים בחול, או בונים ארמונות, או
צועקים אחד על השני. רוית מוציאה מהצידנית אבטיח שחתכה לקוביות
מבעוד מועד, וגבינה בולגרית שמגיעה חתוכה מהסופרמרקט. אני מנסה
להניס את הזבובים בעזרת העיתון, ורוית אומרת: "שרון אוגרית! זו
לא החברה שלך מהתולעת?" ואני אומר: "כן."







=========================================
בין השאר, כדאי לקרוא את http://stage.co.il/Stories/217867