אפס

    פעם, שהייתי ממש קטן, חשבתי שהשמש זורחת בשבילי. למה
בשבילי אני לא יודע, הייתי קטן וטיפש.
היום, אני יודע שהשמש זורחת להרבה ילדים אחרים, אבל לא
בשבילי.
אני, קוראים לי עידן וזה שם שהמצאתי לי בעצמי ואני בן שש עשרה
וחצי, אני חושב. אני לא בדיוק יודע אתם מבינים? ההורים שלי אף
פעם לא נתנו לי אחד כזה וגם מתי נולדתי הם לא זוכרים. הגר, אחת
יפה כזאת, בת שש עשרה אז החלטתי שאני אהיה בן שש עשרה וחצי. כי
יש את הקטע שבחור צריך להיות גדול מבחורה. היא אומרת גם שאני
נראה ככה, אז שיהיה. אני חושב שאני פחות. אבל זה לא חשוב
במיוחד. אני גר בנווה חרמון וזה קיבוץ, בבית יתומים כזה, למרות
שיש לי הורים. רוב הילדים שם מקנאים בי נורא כי יש לי הורים,
אבל אני מעדיף לחשוב שאני יתום. היום בבוקר נכנס בי שיגעון כזה
(בכלל אני בחור די מטורף) לעזוב את בית היתומים וללכת לאינשהו.
בכלל הילדים שם התחילו לעצבן נורא עם הדיבורים על ההורים שלי,
זה מכאיב, אתם יודעים? הרי הם אף פעם לא רצו אותי במיוחד, אבא
שלי עובד עשרים וארבע שעות בסופר מרקט ואמא שלי נראת כמו זונה,
בלי שיניים, עם שיער צבוע ואף פעם לא ראיתי אותה בלי סיגרייה
ביד וענן מלא עשן. והיא בת ארבעים, כלומר, היא מפחידה. נכנסתי
לחדר של הגר בבית יתומים והיא הייתה לבד וקיפלה כביסה. היא
נורא חמודה שהיא מקפלת כביסה, צפה לי תמונה בראש שאם נתחתן אני
אפרנס והיא תשב ככה בבית ותקפל נורא יפה ככה כביסה ותנשק אותי
כשאחזור. זה קצת שובינסטי אם חושבים על זה, אבל אני אהבתי
אותה, נשבע לכם. "היי עידן" אמרה והפסיקה לקפל את הכביסה של
כולם, בכלל זה בטח היה לה די מביך לקפל מלא חזיות מולי.
"רוצה לשתות?" שאלה.
"לא".
"למה באת?"
"אני עוזב".
"עוזב?!" התפלאה.  
"מה ששמעת".
"מה פתאום?"
"פתאום".
"עידן, אולי תהיה רציני איתי?"
"רציני, רציני, נשבע לך!"
"אוקיי. אבל למה?"
לקחתי ככה את היד שלה פתאום והיא שתקה.
"אני רוצה שתבואי איתי".
"מה?"
"נו. תפסיקי, את שמעת טוב מאוד. שונא שאת עושה את זה."
"אתה מטורף, לאן אתה רוצה שנלך?"
"נמצא משהו. הגר אני מת עלייך" אמרתי ברעד.
"אוף, עידן!" היא בטח מתה על זה שאמרתי לה.
"את לא?"
שתיקה.
"הגר, את לא?".
"אני לא יכולה ככה סתם לעזוב. מה רע לך כאן?"
אכזבה.
"עידן, מה רע לך פה לעזאזל???" היא הייתה מתוחה והביטה בי.
קמתי משם והלכתי לכיוון הדלת.
"אתה בן שש עשרה, אוף, אתה חתיכת פסיכי" מילמלה בכעס מאחוריי.
פתחתי את הדלת והסתובבתי.
"אני אתגעגע אלייך"
"אני שונאת אותך" אמרה בקול רפה ובכייני, טרקתי את הדלת.
גם אני שנאתי אותה, נכנסתי לחדר שלי ושל יותם וגם של ארז, אבל
הוא בצבא והתחלתי לארוז בתיק שבאתי איתו זוגות מכנסיים ובגדים
בכלל ודאורדורנט משהו, יותם סתם ישב שמה עם הפרצוף האדיש הזה
שלו והמבט הזה בעייניים.
"מסתלק, הא?"
"לא עיניינך, תעזוב אותי בשקט".
"נפרדת מהגר?"
"היה לנו חתיכת ריב".
"על זה שהיא פותחת לכולם?"
"סתום את הפה המסריח שלך, אוקיי?".
"אני רציני איתך, אתמול אלדד אמר שהם.."
זרקתי עליו את השעון המעורר שלי, לקחתי את התיק וברחתי, יצא לו
בוכטה של דם, בחיי. מגעיל.
השומר עשה לי פרצוף.
"אל תיתמם לי, עידן, אתה לא קיבלת שום אישור מההנהלה".
"בחייך, מזה פה? בית כלא? אני עוזב וזהו, יאללה".
התחרטתי שאמרתי את זה, הוא תקע בי מבט נוקב ורצחני. נתתילו
בעיטה ועליתי על השער. אני ממש אלים, בחיי. אני נורא ממש, אבל
הוא היה צריך לתת לי לצאת. כלומר, אני לא מטומטם, אני יודע
שזאת העבודה שלו כל החרא הזה אבל התלהב לגמריי הבנאדם.
לא ידעתי לאן ללכת, אחרי שעשיתי את זה, אז הלכתי לסופר, לאבא
שלי. לא ראיתי אותו כבר שנה. לקחתי מונית שלא היה לי בכלל כסף
כי לא היה לי מושג איפה הסופר הזה נמצא ויש בערך אחד כזה בכל
הקיבוץ וכשהנהג דרש את הכסף ברחתי לו, ואני רץ ממש מהר.
אם הייתי נוסע עם הגר, בטח שזה לא היה הולך. אבל לקטנטונת
הזאתי תמיד יש כסף בכיס. התגעגעתי אלייה נורא. בדרך כלל היינו
מבלים די הרבה אבל הפרדה הייתה מכוערת, ואולי היא גם באמת
שוכבת עם כולם. אני יכול להאמין עלייה. היא ממש יפה, ובכל זאת
זה מגעיל.
חיפשתי את אבא שלי ובסוף מצאתי אותו אורז שקיות, איזה תפקיד
מטומטם בחיי.
"היי אבא'לה" צחקתי עליו.
"מה אתה עושה פה?" הוא גימגם, אישה אחת שמנה כזאת הביטה בנו.
"שנה לא ראית אותי ותראה מה אתה שואל, אתה אבא בן זונה
אמיתי".
האישה הפכה לאדומה מאוד, אבא שלי המשיך לקפל שקיות.
"מה אתה שותק?" צרחתי "מה אתה שותק????".
"תסתלק מכאן" אמר בקרירות ונתן לאישה השמנה את השקית שלה.
"אני צריך כסף".
"תסתלק מכאן" חזר באותו הטון.
"אתה ממש תשמח אם אני אמות, לא?"
"אני אזעיק את המאבטחים פה, אתה לא הבן שלי"
"אני כן, ואתה שונא את זה ממש כי אני בן ממש חרא. תסתכל איך
אני מדבר אלייך? בושה, פשוט. אבל דבר לי אלייך, אורז שקיות"
הדגשתי ברוע "אתה לא יותר טוב מזה".
הוא קרא למאבטחים.
"אתה חתיכת פחדן" סיננתי "אפס", התחילו לגרור אותי משם. גם כן
אבא. בערב כבר חזרתי לבית יתומים כי הייתי רעב.
הגר לא דיברה איתי בכלל, היא ראתה אותי כאילו היא מביטה ברוח
רפאים. השומר הזה, יעקוב קראו לו, נמצא בבית חולים עכשיו, מזה
מכה הכנסתי לו. כולם שתקו, ידעו שאני הולך לאכול אותה עם
המנהלת אבל לא היה לי אכפת. הכל בשביל ביקור עם אבא שלי. אבי
היקר.