חולדה הייתה זונה עבריה. חולדה הנביאה לא הייתה מתארת לעצמה
שמישהי הנושאת שם דומה לשלה תעסוק במקצוע כה עתיק.
באמא שלה היה כנראה משהו מהנביאה אחרת כיצד ניתן להבין מתן שם
כזה לילדה, חולדה. השם הגשים עצמו, לפחות לגביה.

אשה מכוערת הייתה, עיניה הבולטות היו סימני ההיכר שלה. מעולם
לא סיפרה מהיכן הגיעה לעמוד בקרן הרחוב הידוע בו היו מסתובבות
נשים כמוה. אף אחד גם לא שאל כיצד הפך דווקא הרחוב הזה למקום
עבודתן של חולדה וחברותיה.  היו שאמרו: "אולי בגלל קרבתו למרכז
הבילוי", שהיו בו בית קולנוע, גלידות, בתי קפה ומרחוק ראו את
הים, ואולי, זה מה שנראה היה כחסר ברחוב הזה שגרו בו פילוסוף,
מלחין, זמר אופרה ודייריו השקטים, הקבועים.

כשהשתנו הזמנים ורבתה העבודה כבר חולקה המדרכה לעמדות. עד אז
היו מהדסות היא והבנות האחרות  לאורך המדרכה על עקבים גבוהים
גרובות בגרבי משי דקות או גרביים שחורות כשפס דק  ארוך ומאד
ישר מאחור, בבגדיהן היפים האיכותיים, מבטיחות במבטן הגשמת חלום
ולו לרגעים אחדים.  
למסתכל מהצד שיחת העבודה הייתה יכולה להראות כשיחת חולין בין
מכרים, לולא להיטותם הרבה של המכרים האלה שלעיתים, היו חוככים
בדעתם שוב ושוב, עד שהייתה עולה בהם ההחלטה, זו התקבלה לרוב,
על פי מידת הבעירה בשיפולי מכנסיהם. או אז היו האדונים,
מבוישים, מגניבים מבטים לצדדים שמא יבוא מי ממכריהם ויתפסם
כשמכנסיהם משתלשלים מטה.

חולדה הייתה מיוחדת. שיערה הגלי בצבע בז' מגיע לכתפיה, גזור
ביד אמן. קומתה ממוצעת גזרתה אינה משתנה. דיברה שפות אחדות
שעזרו לה להבין חלק נכבד מהלקוחות שעלו לארץ מאירופה והמזרח.
יהודים, רק יהודים. את האחרים הייתה מסלקת מעל פניה "לא עובדת
עכשיו, הפסקה" במין הוראה לא כתובה. אלה, הערבים המעטים שהיו
מסתננים למדרכה היו מסולקים בטון שאינו משתמע לשתי פנים. כמוהם
גם האחרים הלא יהודים. האחרות ידעו ונהנו מסירובה. היא בשלה.
ברדיו שידרו את המדור לחיפוש קרובים, היא כבר לא חיפשה קרוב,
רק יחס. הכירה את כל דיירי הרחוב ובמין קירבה של אנשים בודדים
הרואים זה את זה יום יום הייתה פונה ומקדימה שלום לאלו שהיו
בדרכם לעבודה או בחזרה, מחפשת בעיניהם אישור להרגשתה האומרת
לה: "זו לא באמת אני שעומדת כאן, אני כמותכם, הרי אתמול ישבתי
בבית הקפה לא רחוק מכם. אני רוצה את שאתם רוצים, אני כאן
כי...", שם היה המבט מושפל והולך לאיבוד.
בשישי בערב היא לא הייתה ליד אף שולחן. אפילו השוטרים בניידת
שהיו עוברים מדי פעם היו מחייכים אליה כמכרים ותיקים. לעולם לא
עוצרים אותה, והיא, נותנת להם כבוד הייתה מתיישבת למנוחה בבית
הקפה כמו גברת בשעת הפסקה.

אל הילדים הדרים בסביבה הייתה מחייכת. מזיזה את לקוחותיה
מאזניהם הרכות, מונעת מהגברים החושקים לגשת אל הנערות הצעירות
החוזרות בשעות הערב לבתיהן, בחיוך כמעט מתנצל ,
כמו דואגת לתמימותן הילדותית שלא תיפגם. הן, במין תבונה והבנה,
מסיטות מבטן, כובשות חיוך, מרגישות בטוחות מפגיעה. רק מירהל''ה
הקטנה, בתו הצעירה של בעל המכולת הפינתי, הפכה לימים בעלת
מקצוע כמוה למגינת ליבם של הוריה שזכרו את חולדה בגרסה הצעירה.


כולם ידעו מי הוא מי. חולדה, תמיד על אותה מדרכה לא חוצה,
במקומה הקבוע בשעות היום והערב. מכירה את הגברות ההדורות
המאופרות בכבדות ממהרות בשעות הערב לבר הפינתי לרקוד את
הריקודים שהביאו לאחר מכן את פרנסתה. הקלפנים, ממהרים במיטב
החליפות שאותן לבשו לקראת ההרפתקה או העונש, מנת חלקם לאותו
ערב. נעליהם המבריקות שערם משומן בריליאנטין אופנתי, חפתי
שרווליהם בזהב מזויף ופניהם למועדון הקלפים.
עולמם הסגור בו יאבדו או ירוויחו את גאוותם בפרוטה עד הערב
למחרת. קיץ וחורף. השנים העוברות חורטות סימניהן. השיער העשוי
בקפידה כבר מלבין, החליפות הפכו מהוהות והפנים שאיבדו מנחישותן
חרושות. המקצוענים. כולם הכירו את כולם. לעולם לא פונים או
מדברים.
יודעים. גם הילדים.
לקוחותיה הרבים המשיכו להגיע. הלילות הארוכים השאירו חותמם על
פניה וגופה. הבנות הצעירות שהצטרפו השתייכו כבר לזמנים אחרים.
השפה כבר לא הייתה שפתה, לבושן כבר לא קוקטי כשלה, חושפות ירך
ושד, מציעות מרכולתן, נמנעות בפחד ממגע עם דיירי הרחוב שלעיתים
הפריעו להן בעבודתן ואף היו מזמינים את המשטרה.

זו לא הייתה דרכה של חולדה. כשאר חברותיה הוותיקות שמרה על
עצמאותה ועל רווחיה, מסרבת בתוקף להתחלק עם בוסים חזקים שהחלו
להופיע במקום. מנהלים את שגרת העבודה. הלקוחות כבר לא בחרו בה
בחופשיות. דם צעיר הגיע לשטח, נועז ,תוקפן.

המדרכות הפכו קצרות וצרות עבורה.

יום אחד נעלמה. לא ראו אותה יותר.

במכולת בין ארגזי הלחם הטרי והסודה דיברו הדיירים מהבית בפינת
הרחוב, הבית שלה, על הפשיטה המשטרתית והמהומה שיצרה בליל אמש.
"אוי" נאנחה גברת צוקרמן שתמיד הייתה משקיפה על הנעשה ברחוב
וממהרת לדווח למחרת במכולת, "אוי, איך השתנו הזמנים, איפה,
איפה חולדה?"
איש לא ידע.

לימים קראו בעיריה רחוב על שם חולדה.

לא, לא חולדה הזו, ההיא הנביאה.